חזרה לאמא
אחרי שקראתי את גרץ, במחקרה על עוז, שנכתב לפני כארבעים שנים, היה ברור לי שאקרא את סיפרה הנוכחי, מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות, המהווה רטרוספקטיבה להיכרותה עם עוז, ועבורי אפשרות להבנת ספריו ברבדים שנותרו לגבי חידתיים ולא מפוענחים.
קיימת סיבה נוספת לקרוא את גרץ על עוז, בשעה שהם שוחחו ביניהם, הרגשתי בניצוצות עפים באוויר, מיכולתם האינטלקטואלית, מהבנתם המעמיקה בספרות ותרבות, מהגישה האנושית, ומעצם היותם מספרי סיפורים נפלאים, אך בעיקר מהעובדה שהם היו חברי נפש שסיפרו האחד לשנייה את צפונות ליבם בניסיון להבנת הרבדים העמוקים המהווים השראה לכתיבתם.
הספר הזה הוא ניסיון להביט אחורה בזמן, כספירת מלאי לחיים ולחשוב על הדברים שאבדו בזמן, ולאלו שיישארו, מה נותר לנו ככלות הכל, והאם יהיו אלה זיכרונות מפויסים ונטולי כעסים?
גרץ, כתבה זיכרונות משותפים לעוז ולה, בהם היא מנסה לפענח אותו כקופסה שחורה, ולצורך כך היא חוזרת לאחור לפגישתם הראשונה. ברקע שאלותיה עמדו ספריו: מיכאל שלי, ועד מוות. משם היא משחזרת בצורה פיוטית את השיחה ההיא, שבה העלתה קווים לדמות גיבוריו, " שחיפשו כבר מקומות אחרים שבהם אין שום דבר, רק דמיון וגעגועים."(26) ואז היא מאבחנת בצורה מבריקה את ההרגשה שעוז נתן על קיומו כביכול של עולם פילהרמוני מושלם, עליו עוז מסוגל לספר לנו, בווירטואוזיות שלא פעם גובלת בפומפוזיות.
גרץ, טוענת שהייתה זאת הבטחה כוזבת, אבחנה החודרת לכאורה לתוך הקופסה השחורה שלו, בה גיבוריו מחפשים הבטחה בעולם (הרמוני), אבל למעשה: "ואם הם מתקרבים אליו זה רק באלימות והרס וחורבן שהם מבאים על עצמם ועל אחרים." (27) למה זה כל כך הרסני אצלך שואלת גרץ?
אני את התשובה והשאלה הפתוחה שנותרה, הכרתי היטב מספרה, עמוס עוז מונוגרפיה. האם כעת תמצא התשובה לשאלה הפתוחה, בספר הנוכחי שנכתב כמעט לאחר ארבעים שנים?
גרץ, יוצאת למסע אל הזיכרון ולתוך נבכי הנפש, כעת פחות מעניינים אותה חלומות גיבוריו שהסתיימו במלחמה. עכשיו היא מבקשת להבין את חלומותיו הכרוכים במסעותיו, "אל המקומות שאבדו לו ואל האנשים שאינם, ואל הבית שהיה ואל אמא שלו." (29). עוז בורא בספריו מפגש עם האם כתיקון ואיחוי לשבר חייו, מבקש בכך לסגור מעגל. רק עבור אבחנה חומלת ומצמררת זאת, כמו נוספות המצויות בספר, שווה לקרוא בו, ולהבין מה אבד לנו כבני אדם בזמן, מה אנחנו מחפשים, האם לבסוף נמצא את התשובה המיוחלת, ואולי כל חיינו הם חיפוש מתמיד כיעוד?
הספר של גרץ לא חף מחולשות, הוא כתוב מעניין, ולא פעם היו קטעים בהם הלכתי לאיבוד בשיח הפנימי שלהם. יש בו גם זיכרונות של גרץ עצמה המהדהדים מול חייו. זאת לא הביוגרפיה של עוז, אלא ניסיון לתעד מערכת חברות ארוכת שנים של שני אנשי ספרות מבריקים, ולהיות שותפים לרגעים אינטימיים מכמרים וקשים המבטאים למעשה את מה שהם החיים, כמו הדעיכה למחלה הממארת, בה לפתע הסופרים הפכו להיות הגיבורים הנמוגים של עצמם, בשעה שהחיים כותבים אותם ולא להפך.
וישנה גם כריכת הספר המעוצבת להפליא ובה צילום היצירה "טרשים" של מיכל רובנר, המעוררת סקרנות ומתקשרת לאופיו של הספר בצורה מושלמת כקינת אבלות על החבר והמקוננת גם יחד.












![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)





