#
זה ספר מכוער. אין בו שמץ של יופי משום כיוון. הוא מתאר אנשים – אם זו ההגדרה הנאותה – שאינם מתעניינים בדבר פרט להשגת מטרותיהם המיידית. עדיף אם בדרך אפשר יהיה להרוג בעינויים (מיותרים) כל מיני אנשים אחרים שמפריעים להם. העינויים – כמו הפורנוגרפייה – מפורטים לעילא. כך גם המראה החיצוני של כל מיני גברים מכוערים – עד השיער היוצא מאפם ואוזניהם. כולל ריח שגם הוא מפורט. והפיוט? הוא שמור למזרקות הדם ושאר הפרשות, לתיאורי ילדים עם חבורות טריות ו"פנס" בעיניים, תינוקות העוברים גמילה מסמים, צורחים בחיתול מזוהם בזמן שהאם מזדיינת בפינה עם מי שיקנה לה מנת-סם. ככה מכוער.
סיפור המסגרת הרופף הוא גניבה יצירתית של תמונה נעלמה של דה-וינצ'י - שממש שבה את דמיונם של כותבי המותחנים - ממוזיאון הרמיטז'. הגיבור וולקובוי הוא פושע העוסק במחצית מחייו בכל מנעמי החיים – זנות, סמים ופורנוגרפייה - ובמחצית השניה הוא קצין סמוי בצבא הרוסי "גיבור רוסיה" כזה. בעבר הוא היה חיל בצ'צ'ניה – שזה שם קוד לגיהינום ולאכזריות – ועוד יותר בעבר הוא גדל בבתי יתומים וגם בכלא. חוץ מזה יש לו לב רך – הוא לא מסכים להשתמש בילדים מתחת לגיל 14 למסיבות מין ופורנוגרפיה. והוא גם נותן נדבות לכל מיני גימלאים שלא מצליחים להתקיים ברוסיה של פוטין.
ברנט גלפיי הוא עורך דין אמריקאי, שטייל בשנות השמונים ברוסיה ונשבה. טיולים נוספים שעשה בה שיכנעו אותו שביכולתו לכתוב סיפור עם דמויות רוסיות. הספר כתוב רע. בכל פעם שגלפי נתקע הוא ממהר לשלוף תיאורים מדממים של הרג ועינויים, או תיאורי מין (אם אפשר לקרוא לזה ככה). הגיבור שלו אינו גורם עניין ודאי לא הזדהות אצל הקוראת (טוב, הוא לא נשאר מספיק זמן במקום אחד כדי לפתח איזה עניין בו) ובאופן כללי הוא מאופיין על ידי הפתגם 'פיקח הוא מי שיודע לצאת ממצבים שחכם לא ייכנס אליהם'. וביתר פירוט – הוא אידיוט שקודם מרביץ ואחר כך שואל שאלות שכבר אין מי שיענה לו...
0
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
