“דני אדינו אבבה עלה ארצה ב-1983 במבצע "משה", מאז היו עוד כמה מבצעים ומאמצים כדי להעלות את קהילת היהודים האתיופית. דני מתמקד בעיקר במבצע "משה" אותו חווה על בשרו, ומספר את תלאות הדרך מהכפר באתיופיה ועד ההגעה לארץ. לאחר מכן הוא מתאר בצורה נוקבת וחדה את קשיי קליטתם של העולים האתיופים בארץ. שליש מהספר לערך עוסק בתלאות הדרך ארצה ושני שלישים נוספים על החיים האתיופיים בארץ, בסוף הספר מביא המחבר מספר מאמרים מרתקים שכתב ושהתפרסמו בעיתונות. דני הוא חריג בקהילה שהצליח להפוך לעיתונאי וכתב בערוצים המובילים במדיה. כתיבתו מלאה טענות על אפליה וגזענות שסופגים בני העדה בארץ. אני מצדיק אותו בהרבה מטענותיו, אך אל לשכוח שזו בעצם הייתה מנת חלקם של כל עליה חדשה שבאה ארצה, אם זו העליה ממדינות ערב עם קום המדינה, העליה הרוסית בשנות ה-90 וגם העליה האתיופית סבלו מאפליה וגזענות. לדעתי אפליה וגזענות הם תכונות בסיסיות המושרשות בכל אדם, לכל אחד העדפה לזה שדומה לו ולא לזה ששונה לו ומנהגיו התרבותיים פחות מוכרים לו. מי שיתאמץ להצליח ולא ירחם על עצמו יוכל להגיע רחוק. נכון שנקודת הפתיחה של עולים חדשים ממדינות עניות היא נמוכה וההזדמנויות להצלחה הם קלושות יותר, אך עם השנים ובחלוף דור או שניים נפתחות הרבה יותר הזדמנויות להקלט ולהתפרנס בכבוד. הקהילה היהודית שעלתה במבצע "משה" עלתה ברובה מאזור גונדר שבצפון מערב אתיופיה. הם הגיעו רגלית בעזרת מורי דרך למחנות בדרום סודאן ומשם המוסד הבריח אותם ארצה. סיפורו של דני על מה שקרה במחנות אלו הוא מזעזע. חוסר במזון ובטיפול רפואי גרם למותם של מעל ל4000 מיהודי אתיופיה במחנות אלה. המוסד גייס לשורותיו אנשים מבני העדה כדי שיהוו חוט מקשר בין המוסד לכלל העולים, פעילים אלו עזרו רבות, אך חלקם הפכו מושחתים ודאגו לעצמם. חלקם דאגו להעלות קודם את בני משפחתם וקרוביהם, גנבו כספים שהיו מיועדים לכלל האוכלוסיה, אנסו ורצחו תוך שימוש בכוח הרב שניתן להם. חלק מאלה עד היום גרים במסתור ורובם גרים בחו"ל כדי שהקהילה האתיופית בארץ לא תתנקם בהם. סיפורם של ה"בריה" הוא סיפור שלא הכרתי עד כה. ה"בריה" היו עבדים שגדלו מילדות במשפחות אתיופיות (גם אצל היהודים), רובם הגיעו מסודן ולהם גוון עור שחור יותר ואף פחוס יותר מלאתיופים. הבריה של היהודים נקלטו במשפחה מילדותם, דתם הומרה והם הפכו יהודים לכל דבר. הם היו חלק מהמשפחה שנועד לעשות את עבודות השדה, נקיון ועוד. חל איסור חמור על בריה להתחתן עם יהודי למרות שהבריה יהודי. אפליה גזענית זאת נשמרת גם בארץ עד היום. ה"בריות" עלו ארצה יחד עם שאר יהודי אתיופה, אך האפליה כלפיהם נשמרת גם בישראל. משפחה אתיופית לא תסכים לחתן בת משפחה עם בריה. אצל האתיופים לפני החתונה שורשי המשפחה נבדקים שבע דורות לאחור, אם יתגלה דם בריה החתונה מבוטלת. בנוסף יש יריבויות בין יהודים אתיופים שבאו מאזורים שונים באתיופיה, למשל יהודי טיגרני לא יתחתן עם יהודים שבאו מגונדר וכדומה, מנהג זה הולך ונחלש בארץ כיום. הכתיבה של דני מעניינת ומכניסה אותנו עמוק לנבכי התרבות, המנהגים והפסיכולוגיה האתיופית. למדתי הרבה מספר זה ואני ממליץ עליו בחום.”

“ספר חובה לכל אזרח במדינה. הסופר הנפלא (עיתונאי במקצועו) מציג לקורא את שעבר ועדיין עובר על אחינו בני הקהילה האתיופית.”

“דני אדינו אבבה עלה ארצה ב-1983 במבצע "משה", מאז היו עוד כמה מבצעים ומאמצים כדי להעלות את קהילת היהודים האתיופית. דני מתמקד בעיקר במבצע "משה" אותו חווה על בשרו, ומספר את תלאות הדרך מהכפר באתיופיה ועד ההגעה לארץ. לאחר מכן הוא מתאר בצורה נוקבת וחדה את קשיי קליטתם של העולים האתיופים בארץ. שליש מהספר לערך עוסק בתלאות הדרך ארצה ושני שלישים נוספים על החיים האתיופיים בארץ, בסוף הספר מביא המחבר מספר מאמרים מרתקים שכתב ושהתפרסמו בעיתונות. דני הוא חריג בקהילה שהצליח להפוך לעיתונאי וכתב בערוצים המובילים במדיה. כתיבתו מלאה טענות על אפליה וגזענות שסופגים בני העדה בארץ. אני מצדיק אותו בהרבה מטענותיו, אך אל לשכוח שזו בעצם הייתה מנת חלקם של כל עליה חדשה שבאה ארצה, אם זו העליה ממדינות ערב עם קום המדינה, העליה הרוסית בשנות ה-90 וגם העליה האתיופית סבלו מאפליה וגזענות. לדעתי אפליה וגזענות הם תכונות בסיסיות המושרשות בכל אדם, לכל אחד העדפה לזה שדומה לו ולא לזה ששונה לו ומנהגיו התרבותיים פחות מוכרים לו. מי שיתאמץ להצליח ולא ירחם על עצמו יוכל להגיע רחוק. נכון שנקודת הפתיחה של עולים חדשים ממדינות עניות היא נמוכה וההזדמנויות להצלחה הם קלושות יותר, אך עם השנים ובחלוף דור או שניים נפתחות הרבה יותר הזדמנויות להקלט ולהתפרנס בכבוד. הקהילה היהודית שעלתה במבצע "משה" עלתה ברובה מאזור גונדר שבצפון מערב אתיופיה. הם הגיעו רגלית בעזרת מורי דרך למחנות בדרום סודאן ומשם המוסד הבריח אותם ארצה. סיפורו של דני על מה שקרה במחנות אלו הוא מזעזע. חוסר במזון ובטיפול רפואי גרם למותם של מעל ל4000 מיהודי אתיופיה במחנות אלה. המוסד גייס לשורותיו אנשים מבני העדה כדי שיהוו חוט מקשר בין המוסד לכלל העולים, פעילים אלו עזרו רבות, אך חלקם הפכו מושחתים ודאגו לעצמם. חלקם דאגו להעלות קודם את בני משפחתם וקרוביהם, גנבו כספים שהיו מיועדים לכלל האוכלוסיה, אנסו ורצחו תוך שימוש בכוח הרב שניתן להם. חלק מאלה עד היום גרים במסתור ורובם גרים בחו"ל כדי שהקהילה האתיופית בארץ לא תתנקם בהם. סיפורם של ה"בריה" הוא סיפור שלא הכרתי עד כה. ה"בריה" היו עבדים שגדלו מילדות במשפחות אתיופיות (גם אצל היהודים), רובם הגיעו מסודן ולהם גוון עור שחור יותר ואף פחוס יותר מלאתיופים. הבריה של היהודים נקלטו במשפחה מילדותם, דתם הומרה והם הפכו יהודים לכל דבר. הם היו חלק מהמשפחה שנועד לעשות את עבודות השדה, נקיון ועוד. חל איסור חמור על בריה להתחתן עם יהודי למרות שהבריה יהודי. אפליה גזענית זאת נשמרת גם בארץ עד היום. ה"בריות" עלו ארצה יחד עם שאר יהודי אתיופה, אך האפליה כלפיהם נשמרת גם בישראל. משפחה אתיופית לא תסכים לחתן בת משפחה עם בריה. אצל האתיופים לפני החתונה שורשי המשפחה נבדקים שבע דורות לאחור, אם יתגלה דם בריה החתונה מבוטלת. בנוסף יש יריבויות בין יהודים אתיופים שבאו מאזורים שונים באתיופיה, למשל יהודי טיגרני לא יתחתן עם יהודים שבאו מגונדר וכדומה, מנהג זה הולך ונחלש בארץ כיום. הכתיבה של דני מעניינת ומכניסה אותנו עמוק לנבכי התרבות, המנהגים והפסיכולוגיה האתיופית. למדתי הרבה מספר זה ואני ממליץ עליו בחום.”

“ספר חובה לכל אזרח במדינה. הסופר הנפלא (עיתונאי במקצועו) מציג לקורא את שעבר ועדיין עובר על אחינו בני הקהילה האתיופית.”