ביקורות ספרים על הספר העצים והשבבים

מי היו אנשי הלח"י? נדמה שהם די נעלמו מההיסטוריוגרפיה הציונית. כשהם כן מופיעים, הם בדרך כלל טרוריסטים שפלים (אם הכותב הוא איש מפאי\מפם) או ביתריסטים צדקנים שאם זה היה תלוי בהם היו מקימים את בית המקדש השלישי כבר מזמן, ושלדעתם מדינת ישראל החילונית פספסה את כל הפואנטה. הספר הזה חושף רובד נוסף שלא היה מוכר לי - נקודת המבט של שכבת ההנהגה של התנועה, פרי עטו של בנו של אחד ממנהיגיה, והאידיאולוגי שבהם. אלדד מתאר תחת שמות בדויים (אך קלים לזיהוי) את הוויכוחים, האינטריגות והנסיונות בפוליטיקה הגדולה בהן התנסו אנשי המחרתרת בימיה האחרונים, ואת התמסמסותה לדפי ההיסטור... המשך לקרוא

TheBlindProphet

אהבתי לקרוא את נוהל ויזתא ואת אוגנדה של אריה אלדד. הוא התגלה כסופר מוכשר וכותב טוב. אבל הספר הזה הוא ממש לא. התחושה שלי הייתה כבר מהפרק השני, שאלדד כתב ספר התחשבנות עם ההיסטוריה. למען זכרון אביו וחבריו. אבל הבעחיה המרכזית היא שהספר כתוב בצורה שנראית לי כאילו עוונה לילדים ולא לאנשים מבוגרים. בטח לא כאלה שמכירים את ההיסטוריה. וכך פרשת דיר יאסין עברת לה בקלילות. אלטלנה זה אירוע שולי והעיקר הוא הפחד שההגנה תעשה עוד פעם סזון ותפגע פיזית באנשי לח"י. נו באמת... פשוט לא ספר טוב, ובטח שלא מדייק היסטורית. חבל... המשך לקרוא

עומר ציוני

ספר שקריאתו הזכירה לי את 'הספר האדום' של ענברי. כרוניקה של אירועים היסטוריים שמשולבים בסיפורים בדיוניים פרי דמיונו של המחבר. אריה אלדד, אדם ברוך כישרונות, מגולל בספרו את השנתיים האחרונות של מחתרת לח"י. מאביב 1947 ועד אביב 1949. למה דווקא השנתיים האלה, ולא אלה שלפניהן שהיו מסעירות וגדושות ארועים לא פחות? אלדד מבקש לבחון מה קורה לארגון לוחם לאחר שהוא משיג את מטרתו. כאשר לוחמי הלח"י הבינו שמטרתם הושגה והבריטים עומדים לעזוב את הארץ הם באו במבוכה. מה נעשה עכשיו? איזו הצדקה יש להמשך קיום תנועת המחתרת? אז חלק מהם התגייסו לצבא החדש שהוקם, צה"ל שמו, וחלק נשארו נאמנ... המשך לקרוא

בועז

עד שקראתי את הספר הזה, לא ידעתי כמעט דבר על המחתרת לח"י. ידעתי שהם שהיו מעטים וקיצוניים מאוד. הספר הזה שופך אור על קבוצת האנשים שהרגישו שהם ממש "עושים היסטוריה" ובמובן זה הוא מעניין. לדעתי הבעיה בספר היא שבמקום להתמקד בדבר אחד או שניים, הספר מספר על כל כך הרבה מקרים - עד שאיבדתי עניין. בספר יש המון המון סיפורים שכל אחד מהם שווה ספר בפני עצמו. דוגמה בולטת היא המוות של יהודה אריה לוי. הסיפור המדהים הזה אובד בתוך סבך המאורעות שבספר.... המשך לקרוא

arnon

לא אתכחש לזה שהתלבטתי אם לקרוא את הספר הזה שהשם שלו נובע מהאמירה "כשחוטבים עצים עפים שבבים". מה שבסוף הטה את הכף הוא שאומנם קראתי עד היום לא מעט ספרים על תקופת הקוממיות אבל לא הרבה כאלה שנכתבו מהצד הימין. מה גם שכפי שנכתב בעטיפה הקדמית של הספר זהו "הפרק האחרון של לח"י". אריה אלדד מי שמוכר הרבה בזכות עצמו, כרופא כירורג פלסטי, פרופסור לרפואה ופוליטיקאי, הוא בנו של ישראל (אלדד) מי שהיה יריבו הידוע של ישעיהו ליבוביץ. הם תמיד נראו לי להבדיל כמו גנדלף וסארומן (ע"ע טרילוגית "שר הטבעות"). אני חוזר לשם הספר, יש בו משהו שמעיד על דרך החיים של הלוחמים מהצד הימין. אני ... המשך לקרוא

אהוד בן פורת

תקומת מדינת ישראל היוותה, במובן מסוים, את אקורד הסיום של מאבק ומאמץ ארוך שנים בכמעט כל היבט שאפשר להעלות על הדעת. במובן אחר, היא הייתה רק ההתחלה של מאבק ומאמץ קשה והירואי לא פחות, אבל שונה. בשנות ה-30 וה-40, לחמו בבריטים שְׁלוש המחתרות (ההגנה, האצ"ל והלח"י) כל אחת בדרכה, אך האידאולוגית, הקיצונית וגם הקטנה ביותר הייתה מחתרת לח"י. אף שהייתה קטנה, האנשים שמסרו את נפשם, "החיילים האלמונים", היוו קשת מאוד מגוונת של קצוות, היו בה חרדים ודתיים לצד 'כנענים', סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים, לצד אנרכיסטים ונאמני 'מלכות ישראל'. חלק לחמו למען המיגור של האימפריליזם הבריט... המשך לקרוא

יוֹסֵף