"למרות שלא התכוון לכתוב עוד שיר לעולם, חשב תוך איתות שמאלה ולחיצה מדודה על דוושת הבלמים, ששום דבר לא יתחרז באמת עם 'אאוטסיידר'"
יובש. זה מה שיש לי עכשיו. יובש ארוך ומתמשך שהתחיל עוד בסגר הקודם, אבל החמיר פי כמה בסגר הנוכחי. מעין הספרים יבש, הספריה מקבלת ומשאילה בטייק-אווי ומעולם לא הצלחתי להבין איך אפשר לקחת ספרים כשכל המידע שיש הוא הכותר. בהתאמה לזה אני מדרדרת לרוברט גלבריית ולהישענות אדוקה על ספרים שלא תופסים אותי על ההתחלה, לסירוגין עם קריאה חוזרת ונשנית של ספרים שכבר קראתי מזמן וסתם יושבים לי בספריה. במפתיע ובאופן מוזר ראיתי שלא כתבתי על הספר הזה סקירה, וזה כאמור מפתיע ומוזר. בהתאמה לזה, זאת לא תהיה סקירה של קריאה ראשונית אלא כזו של אחרי חפירות חוזרות ונשנות.
"הסופה איבדה מעט מכוחה, כמויות הגשם החריגות שניתכו מאז יום חמישי התמתנו, והשמש, שהיתה לאחרונה צל חיוור של עצמה, הציצה מבין העננים בסקרנות ובחשש כאילו גילתה שפורץ קר רוח פלש לעולמה בהעדרה, הפך את סדריו והותיר בוץ ושלוליות בכל מקום. איתמר הפעיל את תנור הסלילים, הצמיד את כפות ידיו זו לזו ונשף לתוכן לפני שפנה למחשב והתחיל לעבוד".
להבדיל מהיובש בעולם שלי, העולם של איתמר שוצף וקוצף ורטוב כולו. המקום הוא ישראל על גדות הירקון, אבל הזמן הבדיוני הוא חורף סוער ביותר, אולי יותר מהאמיתי שהיה כאן בשנה שעברה. לפחות על פי תיאורי הסופה, הרטיבות, מפלס הירקון, המטריות. זו ישראל אחרת. כזו שמשתמשים בה במטריות ואף מצפים שהן תשרודנה משנה לשנה. ישראל מוזרה שכזו.
"אין זה עידן טוב להיות בו אאוטסיידר, כשהכל מוקף רשתות חברתיות הניזונות משיתופים והשתכשכויות הדדיות. כבר שקל לסגור את החשבון, אבל גם זו היתה הצהרה ואיתמר שאף להימנע מכאלו. חוץ מזה, השתמש בו לעיתים לצרכי עבודה, ואולי לא היה מוכן אחרי הכל להתנתק מחברת בני האדם. טרזן הוא לא".
בתוך תל אביב הנוהרת והשוצפת מטייל לו איתמר בן הכמעט ארבעים בבדידות זוהרת, בעל אינסוף עתידים אלטרנטיביים שלא התממשו - איש הייטק ב"דרימשין" או חותר אולימפי או כותב פזמונים זוהר. יש לו אח שחזר בתשובה ואח שירד מהארץ והורים שמאשימים אותו באשמת הכישלון של שני אלה. הוא גר בדירה של סבתא שלו לא רחוק מהירקון יחד עם דגת הזהב שלו, עובד במשרד של חוקר פרטי זניח, ונראה שהיה מוכן הרבה יותר מכל האחרים לגזרות הריחוק הפיזי שהביאה איתה פנדמיה גלובלית ב-2020. אבל זזה עולם טרום-פנדמי ואם יש בודדים כמו איתמר הרי שהם מסתתרים להם. בדיוק כמוהו.
"גם איתמר אהב במיוחד את החלק הזה של הירקון ורצה לומר שנדמה שבמשך שנים הבריחו לכאן ישראלים חתתיכות נוף מהתמזה בקופסאות טאפרוור אטומות, אך המסנן שמנע מרוב מחשבותיו למילים - בלם גם את זו".
טוב, נראה לי שהבנתם לאן הכל זורם. את העולם השלו והשקט של איתמר מפרה ההעלמות של הבוס שלו, תשובה. והדאגה של דורית אשתו של תשובה, והבריונות של אחד שם טוב שצמח מתוך הכלום ותובע תשובות בלי שאיתמר יודע אפילו מה הן השאלות. עם שם טוב הגיעה גם נופר, ועם נופר הגיע גם בריטי תמהוני בשם איאן בנקס. איאן מוביל את העלילה למחוזות מופרכים והזויים, עם זאת התגובה אליהם היא לגמרי ישראלית. ובעולם הנוכחי שלי, הבוגר יותר בארבע שנים, עולם שבו כבר יצאה מפלצת פנדמית מעטלף סיני, או שמא מפנגולין, ושינתה את פני הגלובוס כולה, אני לא יודעת אם אנחנו במקום טוב לשפוט מה מופרך והזוי יותר ומה פחות.
אי אפשר לחצות נהר פעמיים, זה לא אותו נהר. אני שואלת את עצמי אם אפשר לקרוא ספר פעמיים או שמא בכל קריאה זה ספר אחר בכלל.


















