“"למרות שלא התכוון לכתוב עוד שיר לעולם, חשב תוך איתות שמאלה ולחיצה מדודה על דוושת הבלמים, ששום דבר לא יתחרז באמת עם 'אאוטסיידר'"

יובש. זה מה שיש לי עכשיו. יובש ארוך ומתמשך שהתחיל עוד בסגר הקודם, אבל החמיר פי כמה בסגר הנוכחי. מעין הספרים יבש, הספריה מקבלת ומשאילה בטייק-אווי ומעולם לא הצלחתי להבין איך אפשר לקחת ספרים כשכל המידע שיש הוא הכותר. בהתאמה לזה אני מדרדרת לרוברט גלבריית ולהישענות אדוקה על ספרים שלא תופסים אותי על ההתחלה, לסירוגין עם קריאה חוזרת ונשנית של ספרים שכבר קראתי מזמן וסתם יושבים לי בספריה. במפתיע ובאופן מוזר ראיתי שלא כתבתי על הספר הזה סקירה, וזה כאמור מפתיע ומוזר. בהתאמה לזה, זאת לא תהיה סקירה של קריאה ראשונית אלא כזו של אחרי חפירות חוזרות ונשנות.

"הסופה איבדה מעט מכוחה, כמויות הגשם החריגות שניתכו מאז יום חמישי התמתנו, והשמש, שהיתה לאחרונה צל חיוור של עצמה, הציצה מבין העננים בסקרנות ובחשש כאילו גילתה שפורץ קר רוח פלש לעולמה בהעדרה, הפך את סדריו והותיר בוץ ושלוליות בכל מקום. איתמר הפעיל את תנור הסלילים, הצמיד את כפות ידיו זו לזו ונשף לתוכן לפני שפנה למחשב והתחיל לעבוד".

להבדיל מהיובש בעולם שלי, העולם של איתמר שוצף וקוצף ורטוב כולו. המקום הוא ישראל על גדות הירקון, אבל הזמן הבדיוני הוא חורף סוער ביותר, אולי יותר מהאמיתי שהיה כאן בשנה שעברה. לפחות על פי תיאורי הסופה, הרטיבות, מפלס הירקון, המטריות. זו ישראל אחרת. כזו שמשתמשים בה במטריות ואף מצפים שהן תשרודנה משנה לשנה. ישראל מוזרה שכזו.

"אין זה עידן טוב להיות בו אאוטסיידר, כשהכל מוקף רשתות חברתיות הניזונות משיתופים והשתכשכויות הדדיות. כבר שקל לסגור את החשבון, אבל גם זו היתה הצהרה ואיתמר שאף להימנע מכאלו. חוץ מזה, השתמש בו לעיתים לצרכי עבודה, ואולי לא היה מוכן אחרי הכל להתנתק מחברת בני האדם. טרזן הוא לא".

בתוך תל אביב הנוהרת והשוצפת מטייל לו איתמר בן הכמעט ארבעים בבדידות זוהרת, בעל אינסוף עתידים אלטרנטיביים שלא התממשו - איש הייטק ב"דרימשין" או חותר אולימפי או כותב פזמונים זוהר. יש לו אח שחזר בתשובה ואח שירד מהארץ והורים שמאשימים אותו באשמת הכישלון של שני אלה. הוא גר בדירה של סבתא שלו לא רחוק מהירקון יחד עם דגת הזהב שלו, עובד במשרד של חוקר פרטי זניח, ונראה שהיה מוכן הרבה יותר מכל האחרים לגזרות הריחוק הפיזי שהביאה איתה פנדמיה גלובלית ב-2020. אבל זזה עולם טרום-פנדמי ואם יש בודדים כמו איתמר הרי שהם מסתתרים להם. בדיוק כמוהו.

"גם איתמר אהב במיוחד את החלק הזה של הירקון ורצה לומר שנדמה שבמשך שנים הבריחו לכאן ישראלים חתתיכות נוף מהתמזה בקופסאות טאפרוור אטומות, אך המסנן שמנע מרוב מחשבותיו למילים - בלם גם את זו".

טוב, נראה לי שהבנתם לאן הכל זורם. את העולם השלו והשקט של איתמר מפרה ההעלמות של הבוס שלו, תשובה. והדאגה של דורית אשתו של תשובה, והבריונות של אחד שם טוב שצמח מתוך הכלום ותובע תשובות בלי שאיתמר יודע אפילו מה הן השאלות. עם שם טוב הגיעה גם נופר, ועם נופר הגיע גם בריטי תמהוני בשם איאן בנקס. איאן מוביל את העלילה למחוזות מופרכים והזויים, עם זאת התגובה אליהם היא לגמרי ישראלית. ובעולם הנוכחי שלי, הבוגר יותר בארבע שנים, עולם שבו כבר יצאה מפלצת פנדמית מעטלף סיני, או שמא מפנגולין, ושינתה את פני הגלובוס כולה, אני לא יודעת אם אנחנו במקום טוב לשפוט מה מופרך והזוי יותר ומה פחות.

אי אפשר לחצות נהר פעמיים, זה לא אותו נהר. אני שואלת את עצמי אם אפשר לקרוא ספר פעמיים או שמא בכל קריאה זה ספר אחר בכלל.”

“מים מהווים כשני שליש מהכדור החביב שלנו, כך נאמר לי אי אז. ובכן, נראה שמטאפורות מהוות כשני שליש מהספר הזה. רחבות ידיים ומסתוריות כמו האוקיינוסים, וכמוהם אין לאנשי המעשה מקום בינהן, וכך הם מוגבלים לשליש הנותר של דפי הספר.
אינפלציה היא חיה מרושעת והיא מכריזה בקול שבהחלט, מכל דבר יכול להיות יותר מדי. אם תמליצו על כל סרט שראיתם כסרט הטוב בעולם, בדקו כמה חבריכם מעריכים את המלצותיכם לאחר זמן מה. התלבשו כאילו כל יום הוא חג וצפו בבנאליות שנכנסת לחגיכם. התפנקו באופן מיוחד בכל יום וגלו כמה מהר נמאס עליכם הפינוק. הכניסו מטאפורה בכל שלוש שורות לספר שלכם וצפו במבטי מתערפל כשאני מגיעה למטאפורה המי יודע כמה, מוותרת מראש על הניסיון להבין אותה לאשורה ומדלגת הלאה.
זה ממש חבל, כי חלק מהמטאפורות יפהיפיות וחלק מהן לא פחות מגאוניות. אבל אני התקשיתי לשחות בים המטאפורות הסבירות שהטביע אותן.
והנה חלמתי בלילה שאני ממשיכה לקרוא את הספר, ומספר המטאפורות צונח פלאים ואני מגלה שזה בעצם ספר מצוין. החלק הכי מצחיק בסיפור הזה זה שהוא אמתי, ושהחלום התגשם. המטאפורות המרובות כטיפות מים המכסות את השמשה במכונית הוסטו באווחת ווישר, וכך התאפשר לי לראות לאן אני נוהגת.
ראיתי את הספר המדובר נח לו בחנות הספרים והבטתי בו בהתעמקות. הנה הספר על כריכתו ודפיו. יש לו שם עכשיו, שם מקסים ומסקרן הרבה יותר מ"החדש של יואב אבני" כמו שהוא נקרא בביתנו עד שהוצא לאור. אני שונאת את ההתייחסות לסופרים כאל מותג, ולספריהם כאל "החדשים שלהם". הגישה הזאת מורידה לדעתי מרמת הספר, וקוראת לשפוט אותו בפני כותבו במקום לשפוט אותו בפני עצמו. ובכל זאת, קרה שהתקשרתי אל אמא שלי והוצאתי את המילים המאוסות "אני רואה כאן את החדש של יואב אבני". החדש של. מה קרה לי? בכל מקרה, השאר היסטוריה.
אין מה לעשות, יואב אבני הוא באמת מותג. אפילו יש לו שם קליט: יואבני. (מעניין אותי, מר אבני, לדעת מי המציא לראשונה את הכינוי הזה וכמה אתה שונא אותו?) הוא מותג, כי העלילות שהוא ממציא חכמות, הדמויות שהוא הוגה מורכבות והשיחות שמתאר קולחות ומעניינות. הוא מותג מכיוון שהוא מצליח בקלות להתעלות מעל רמת הבינוניות שהיא מנת חלקם של יותר מדי סופרים ישראלים. הוא מותג, כי יש לו כישרון מיוחד במינו לדבוק במוטיב אחד שמנחה את כל הספר על עלילתו, דמויותיו ודיאלוגיו.
כמות האמצעים הספרותיים שניתן להבחין בהם בספר הזה הייתה גורמת לעיניה של המורה שלי לספרות לזרוח. לאחר שהייתה מציינת את המטאפורות המרובות ואת הנאמנות המרשימה למוטיב המים, היא הייתה כותבת בגדול 'אירוניה' וגם 'שמות סימבולים' ומדברת על כך שהאיש הנקרא 'תשובה' מעלה אינספור שאלות ואף לא תשובה אחת. היא הייתה מוסיפה ומספרת על הבריון הראשי, שמשיג את כל מבוקשו באמצעים אלימים ובכל זאת נקרא משום מה 'שם טוב'. זהו את האירוניה. ככל הנראה היא הייתה מדלגת ולא מדברת כלל על העובדה ששתי הדמויות השונות מאוד בחשיבותם- 'נופר' ו'דייזי' הן בעלות שמות של פרחים. מורים לספרות נוטים להתעלם מדברים שלא תומכים בתיאוריות מורכבות, ונראה שהעובדה הפעוטה הזאת היא חסרת חשיבות לחלוטין וקרתה עקב צירוף מקרים ובלי תשומת לב. כמו כן המאפיין הייחודי מאוד של איתמר, שהוא נגעל מכפתורים, נראה כאילו לא בא כאמצעי ספרותי כלשהו אלא כפרט קטן ומשעשע מאוד שנועד להדגיש את מוזרותו.

יום אחד באו אנשי האגדות הגדולים כמו גרים ואנדרסן ודומיהם וסיפרו סיפורים אודות נסיכים המצילים נסיכות. הפמיניזם הרים את ראשו, הפרוזה התחכמה מאז וכעת אלו לא רק הנסיכות הכלואות בראש מגדל גבוה ומחכות לנסיך יפה התואר שיציל אותן. עכשיו אלו הם הנסיכים, הבחורים האבודים של העולם שמחכים בראש מגדל הבועה שלהם, כלואים בתוך סורגי תפיסות העולם צרות אופקים ובתוך ערפל המטעה אותם לחשוב שהדרך בה הם חיים את חייהם היא מספיקה. הנסיכות מגיעות בסוף, ועם ישירותן וצבעוניות אופיין מצילות את הנסיכים לחירות עולם והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
איך זה שאיש עוד לא יצא לקרב מול המיתוס הזה בנשיאת דגל הפוסט מודרניזם? כל כך הרבה מיתוסים וקלישאות הובסו עד עכשיו על ידי לוחמי צבא זה, ובכל זאת נראה שהקלישאה 'אול יו ניד איז לוב' כאן כדי להישאר. תגידו שאלזה מפרוזן שוברת את המוסכמה בהיותה אישה חזקה ומאוד חסרת נסיך. אני אגיד חכו חכו לסרט ההמשך.
ובכל מקרה, אני מעריצה את הסופר שייכתוב ספר מוצלח בלי שיהיה סיפור אהבה שיפרח בין דפיו.

האם אלו עיני שהוצרו להבחין בגועל נפש מכל מילה תמימה, או שמא דפי הספר באמת הזדהמו מכתם הפוליטיקה לקראת סופו? זה יפהיפה, למען האמת, ונוראי באותו הזמן. האלגוריה כל כך מרומזת, עד שאני לא בטוחה האם הכתם הוא בעיני או במימי הספר.

שלוש נקודות לסיום:
-אף כי הם בינוניים לרוב, יש משהו מיוחד בקריאת ספרים ישראלים. כיף לקרוא ספר שמקום ההתרחשות שלו הוא ישראל, ולזהות את כל הנופים המתוארים שם. אני שונאת את תל אביב ונוף הירקון לא מוכר לי. אלא שרצה המקרה ושבוע שעבר, בדיוק לאחר שהתחלתי לקרוא את הספר, ביקרתי לראשונה בחיי בפארק ירקון בחברת בחורה חביבה מאוד בשם... נופר. סיפור אמיתי. מבטיחה.
-מאת מחבר רב המכר 'שלושה דברים לאי בודד', כך מכריזה כריכת הספר בגאווה. ובכן, 'שלושה דברים לאי בודד' הוא ספר טוב מאוד. 'הרצל אמר', לעומת זאת, הוא לא פחות מיצירת מופת. איך זה שהראשון גבר על השני במירוץ אל כריכת הספר החדש, אין לי מושג. אנשים הם מוזרים.
-ביטוי חביב שמופיע בספר מספר פעמים: קימפול זמן. ידיעותיי הצנועות במחשבים כוללות בתוכן גם את הידיעה מהו קומפיילר (או מהדר בעברית). קומפיילר הוא תוכנת מחשב, שמשתמשים בה בעיקר על מנת לתרגם תוכניות משפת תוכנה עילית לשפת מכונה. שפות עיליות הן מורכבות מכדי שהמחשב יבין אותן, ואילו שפות מכונה, שרק אותן המחשב מבין, הן מאוד מסורבלות וקשות למתכנת הממוצע. הקומפיילר מאפשר ליהנות משני העולמות. העובדה הזאת מקשה עליי להבין את משמעות הביטוי 'קימפול זמן', שמתאר במקור ניצול זמן ארוחות צהריים לעבודה על פרויקטים. האם הכוונה לתרגום של זמן לשפת מכונה...? מילא.

המלכודות האורבות למותגים עולים הן לא קלות. מהרגע בו הם מבינים שספריהם יימכרו רק בשל שם המותג, תוכן הספרים עלול להידרדר בהדרגה. לכן כל שנותר לי לאחל למותג יואבני (סליחה) הוא שידעו חנויות הספרים עוד רבים מספריך. וששמך הכתוב על הכריכה יהיה תמיד קטן משם הספר.”

“יש ספרים שקוראים אותם, לא זוכרים על מהם בכלל אלא רק שנהנינו לקרוא אותם. ספרו הראשון של יואב אבני, "שלושה דברים לאי בודד" הוא ספר כזה. למרות שעברו לפחות 10 שנים מאז שקראתי אותו, וקראתי לא מעט ספרים מאז, אני עדיין זוכרת שהיה לי כיף לקרוא אותו. לכן שראיתי שיצא לו ספר חדש ישר החלטתי לקרוא אותו.
מה אומרים? כגודל הציפיה כגודל האכזבה. כלומר זה ספר טוב, משעשע ויואב אבני אכן קולע בתיאור דמויות ישראליות מצויות. מה שכן הוא מעמיס על הספר כמות לא הגיוניות של מטאפורות ודימויים שכבר הלכתי לאיבוד בהם ושכחתי איפה הפסיקה העלילה. יש יותר דימויים מטקסט של דמויות וזה מרגיש שהסיפור לא מתקדם בכלל. בנוסף יש קטעים שחוץ מלהגיד שהם הזויים אין לי איך להגדיר אותם. וזה חבל כי ניכר שיש לו כשרון רב לכתיבה שנונה ומעניינת, פשוט היא די הלכה לאיבוד פה.
סך הכל זה ספר בסדר ושונה משאר הספרים על המדף, אבל יש ליואב אבני ספרים הרבה יותר טובים.”

“הייטקיסט מתבודד, פרחה מתוחכמת, עבריין משוגע ואנגלי זקן יוצאים לחקור תופעות מוזרות בירקון- נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה לא מצחיק כמה הספר הזה גרוע.
אחד הספרים הכי גרועים שקראתי בחיים שלי, מילא זה היה ספר ראשון של סופר חדש אבל על הכריכה מתהדרים בכך שזהו ספרו החמישי של יואב אבני.
אני בחיים לא אקרא אף ספר שלו יותר ואני שולח לו המלצה חמה לא לכתוב יותר ספרים אם זה המקסימום שהוא יכול לתת.
אני בדרך כלל לא שוחט ספרים מתוך כבוד לעבודה שהסופרים משקיעים אבל הספר הזה ממש מתחת לכל ביקורת.
לא מומלץ בכלל , תדלגו!!!”