מים מהווים כשני שליש מהכדור החביב שלנו, כך נאמר לי אי אז. ובכן, נראה שמטאפורות מהוות כשני שליש מהספר הזה. רחבות ידיים ומסתוריות כמו האוקיינוסים, וכמוהם אין לאנשי המעשה מקום בינהן, וכך הם מוגבלים לשליש הנותר של דפי הספר.
אינפלציה היא חיה מרושעת והיא מכריזה בקול שבהחלט, מכל דבר יכול להיות יותר מדי. אם תמליצו על כל סרט שראיתם כסרט הטוב בעולם, בדקו כמה חבריכם מעריכים את המלצותיכם לאחר זמן מה. התלבשו כאילו כל יום הוא חג וצפו בבנאליות שנכנסת לחגיכם. התפנקו באופן מיוחד בכל יום וגלו כמה מהר נמאס עליכם הפינוק. הכניסו מטאפורה בכל שלוש שורות לספר שלכם וצפו במבטי מתערפל כשאני מגיעה למטאפורה המי יודע כמה, מוותרת מראש על הניסיון להבין אותה לאשורה ומדלגת הלאה.
זה ממש חבל, כי חלק מהמטאפורות יפהיפיות וחלק מהן לא פחות מגאוניות. אבל אני התקשיתי לשחות בים המטאפורות הסבירות שהטביע אותן.
והנה חלמתי בלילה שאני ממשיכה לקרוא את הספר, ומספר המטאפורות צונח פלאים ואני מגלה שזה בעצם ספר מצוין. החלק הכי מצחיק בסיפור הזה זה שהוא אמתי, ושהחלום התגשם. המטאפורות המרובות כטיפות מים המכסות את השמשה במכונית הוסטו באווחת ווישר, וכך התאפשר לי לראות לאן אני נוהגת.
ראיתי את הספר המדובר נח לו בחנות הספרים והבטתי בו בהתעמקות. הנה הספר על כריכתו ודפיו. יש לו שם עכשיו, שם מקסים ומסקרן הרבה יותר מ"החדש של יואב אבני" כמו שהוא נקרא בביתנו עד שהוצא לאור. אני שונאת את ההתייחסות לסופרים כאל מותג, ולספריהם כאל "החדשים שלהם". הגישה הזאת מורידה לדעתי מרמת הספר, וקוראת לשפוט אותו בפני כותבו במקום לשפוט אותו בפני עצמו. ובכל זאת, קרה שהתקשרתי אל אמא שלי והוצאתי את המילים המאוסות "אני רואה כאן את החדש של יואב אבני". החדש של. מה קרה לי? בכל מקרה, השאר היסטוריה.
אין מה לעשות, יואב אבני הוא באמת מותג. אפילו יש לו שם קליט: יואבני. (מעניין אותי, מר אבני, לדעת מי המציא לראשונה את הכינוי הזה וכמה אתה שונא אותו?) הוא מותג, כי העלילות שהוא ממציא חכמות, הדמויות שהוא הוגה מורכבות והשיחות שמתאר קולחות ומעניינות. הוא מותג מכיוון שהוא מצליח בקלות להתעלות מעל רמת הבינוניות שהיא מנת חלקם של יותר מדי סופרים ישראלים. הוא מותג, כי יש לו כישרון מיוחד במינו לדבוק במוטיב אחד שמנחה את כל הספר על עלילתו, דמויותיו ודיאלוגיו.
כמות האמצעים הספרותיים שניתן להבחין בהם בספר הזה הייתה גורמת לעיניה של המורה שלי לספרות לזרוח. לאחר שהייתה מציינת את המטאפורות המרובות ואת הנאמנות המרשימה למוטיב המים, היא הייתה כותבת בגדול 'אירוניה' וגם 'שמות סימבולים' ומדברת על כך שהאיש הנקרא 'תשובה' מעלה אינספור שאלות ואף לא תשובה אחת. היא הייתה מוסיפה ומספרת על הבריון הראשי, שמשיג את כל מבוקשו באמצעים אלימים ובכל זאת נקרא משום מה 'שם טוב'. זהו את האירוניה. ככל הנראה היא הייתה מדלגת ולא מדברת כלל על העובדה ששתי הדמויות השונות מאוד בחשיבותם- 'נופר' ו'דייזי' הן בעלות שמות של פרחים. מורים לספרות נוטים להתעלם מדברים שלא תומכים בתיאוריות מורכבות, ונראה שהעובדה הפעוטה הזאת היא חסרת חשיבות לחלוטין וקרתה עקב צירוף מקרים ובלי תשומת לב. כמו כן המאפיין הייחודי מאוד של איתמר, שהוא נגעל מכפתורים, נראה כאילו לא בא כאמצעי ספרותי כלשהו אלא כפרט קטן ומשעשע מאוד שנועד להדגיש את מוזרותו.
יום אחד באו אנשי האגדות הגדולים כמו גרים ואנדרסן ודומיהם וסיפרו סיפורים אודות נסיכים המצילים נסיכות. הפמיניזם הרים את ראשו, הפרוזה התחכמה מאז וכעת אלו לא רק הנסיכות הכלואות בראש מגדל גבוה ומחכות לנסיך יפה התואר שיציל אותן. עכשיו אלו הם הנסיכים, הבחורים האבודים של העולם שמחכים בראש מגדל הבועה שלהם, כלואים בתוך סורגי תפיסות העולם צרות אופקים ובתוך ערפל המטעה אותם לחשוב שהדרך בה הם חיים את חייהם היא מספיקה. הנסיכות מגיעות בסוף, ועם ישירותן וצבעוניות אופיין מצילות את הנסיכים לחירות עולם והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
איך זה שאיש עוד לא יצא לקרב מול המיתוס הזה בנשיאת דגל הפוסט מודרניזם? כל כך הרבה מיתוסים וקלישאות הובסו עד עכשיו על ידי לוחמי צבא זה, ובכל זאת נראה שהקלישאה 'אול יו ניד איז לוב' כאן כדי להישאר. תגידו שאלזה מפרוזן שוברת את המוסכמה בהיותה אישה חזקה ומאוד חסרת נסיך. אני אגיד חכו חכו לסרט ההמשך.
ובכל מקרה, אני מעריצה את הסופר שייכתוב ספר מוצלח בלי שיהיה סיפור אהבה שיפרח בין דפיו.
האם אלו עיני שהוצרו להבחין בגועל נפש מכל מילה תמימה, או שמא דפי הספר באמת הזדהמו מכתם הפוליטיקה לקראת סופו? זה יפהיפה, למען האמת, ונוראי באותו הזמן. האלגוריה כל כך מרומזת, עד שאני לא בטוחה האם הכתם הוא בעיני או במימי הספר.
שלוש נקודות לסיום:
-אף כי הם בינוניים לרוב, יש משהו מיוחד בקריאת ספרים ישראלים. כיף לקרוא ספר שמקום ההתרחשות שלו הוא ישראל, ולזהות את כל הנופים המתוארים שם. אני שונאת את תל אביב ונוף הירקון לא מוכר לי. אלא שרצה המקרה ושבוע שעבר, בדיוק לאחר שהתחלתי לקרוא את הספר, ביקרתי לראשונה בחיי בפארק ירקון בחברת בחורה חביבה מאוד בשם... נופר. סיפור אמיתי. מבטיחה.
-מאת מחבר רב המכר 'שלושה דברים לאי בודד', כך מכריזה כריכת הספר בגאווה. ובכן, 'שלושה דברים לאי בודד' הוא ספר טוב מאוד. 'הרצל אמר', לעומת זאת, הוא לא פחות מיצירת מופת. איך זה שהראשון גבר על השני במירוץ אל כריכת הספר החדש, אין לי מושג. אנשים הם מוזרים.
-ביטוי חביב שמופיע בספר מספר פעמים: קימפול זמן. ידיעותיי הצנועות במחשבים כוללות בתוכן גם את הידיעה מהו קומפיילר (או מהדר בעברית). קומפיילר הוא תוכנת מחשב, שמשתמשים בה בעיקר על מנת לתרגם תוכניות משפת תוכנה עילית לשפת מכונה. שפות עיליות הן מורכבות מכדי שהמחשב יבין אותן, ואילו שפות מכונה, שרק אותן המחשב מבין, הן מאוד מסורבלות וקשות למתכנת הממוצע. הקומפיילר מאפשר ליהנות משני העולמות. העובדה הזאת מקשה עליי להבין את משמעות הביטוי 'קימפול זמן', שמתאר במקור ניצול זמן ארוחות צהריים לעבודה על פרויקטים. האם הכוונה לתרגום של זמן לשפת מכונה...? מילא.
המלכודות האורבות למותגים עולים הן לא קלות. מהרגע בו הם מבינים שספריהם יימכרו רק בשל שם המותג, תוכן הספרים עלול להידרדר בהדרגה. לכן כל שנותר לי לאחל למותג יואבני (סליחה) הוא שידעו חנויות הספרים עוד רבים מספריך. וששמך הכתוב על הכריכה יהיה תמיד קטן משם הספר.
