הדבר הראשון שמהמם את הקורא במפגש עם סיפרו של דוסטוייבסקי הוא שמו – אידיוט; שם שהוא פגיעה, גידוף ועלבון. הרגשות ששם שכזה עשוי לעורר בקורא הנתקל בספר לראשונה, הם פליאה, מבוכה ואפילו דחייה; אך האם אנחנו צריכים לקבל את שם הספר כפשוטו?
כבר בפתיחת הספר אנחנו מתוודעים לָ'אידיוט', הנסיך* לב ניקוליביץ' מישקין, חולה אפילפסיה בן עשרים ושש השב לאחר ארבע שנים לסנקט פטרסבורג מבית מרפא בשוויץ, עני ואביון, בודד וחסר קשרים, מתוך רצון לנסות את מזלו. הוא אינו מכיר איש בעיר, אינו בקיא במנהגים ובגינונים החברתיים, אך הוא אופטימי, תמים כילד, אוהב אדם באשר הוא אדם וחסר כל גינונים או תאוות בצע. וכך הוא מושלך שלא בטובתו אל תוך החברה הרוסית חסרת הרחמים של אמצע המאה ה-19, חברה שמאמינה בכסף ושבויה בצרוּת מוחין של גינונים צדקניים, מלאכותיים ואכזריים; חברה שבה יוצאי הדופן, שמסיבה זו או אחרת אינם מתאימים לתבניות החברתיות המקובלות והמקובעות, מוקעים ומסולקים מקרבה.
במרכז היצירה עומדים שני יוצאי דופן שכאלה: מישקין, כאמור, עני ותמים שאינו יודע את 'כללי המשחק', ונסטסיה פיליפובנה, אישה צעירה ויפה להלל, שהתייתמה בגיל צעיר, נוצלה מינית על ידי מי שהיה אמור להיות מיטיבהּ ואיש חסדהּ, ובפתיחת הספר – מוחזקת כמעין קורטיזנה שלו. נסטסיה נקרעת בין שניים: מצד אחד פרפיון רוגוז'ין, בן למשפחת סוחרים עשירה המאוהב בה בצורה אובססיבית עד לשגעון של ממש, ומצד שני, מישקין שחומל עליה ומוכן לשאתהּ כדי לדאוג לה ולהגן עליה. מודעת למעמדה החברתי הנחות, היא נעה בשגיוניוּת בין מישקין המסמל עבורה את הכפרה ואת הגאולה, ובין רוגוז'ין, שהוא המוות הוודאי המגיע לה, לדעתה של החוטאת, בדין.
בספר הזה מציב דוסטוייבסקי מראה מול החברה הרוסית על שלל גווניה והביטיה: החברה הגבוהה, הבורגנות, מעמד הסוחרים, אנשים מכובדים שירדו מגדולתם והידרדרו לעוני מנבל, פשוטי העם, הניהיליסטים, המבוגרים והצעירים. הוא מתאר את הכאוס שביחסים בתוך המשפחות, ללא קשר למעמדן ואת הקשרים החברתיים שבין המעמדות ובתוכם. בנחשול החברתי הזה, בו האדם נקנה בכסף והכסף יענה על הכול, מיטלטל מישקין כסירה רעועה של אהבה שאינה תלויה בדבר, כחסד טהור ונקי משיקולי תועלת, שכל רצונו להטיב עם הזולת; והוא, החולה, התם, ה'אידיוט', לא יצליח לשרוד בסערה החברתית.
כבר בראשית הקריאה אנו מבינים שמישקין אינו אידיוט, אלא 'אידיוט' בעיניי החברה. מישקין הוא "שוטה של אלוהים", דמות שכיחה בתרבות הרוסית: מטורף שהוא למעשה השפוי האמיתי, האידיוט שהוא למעשה חכם, זה שמוזרותו מאפשרת לו, בדומה לליצני החצר בזמנים הקדומים, לצאת כנגד ערכי החברה, הכנסייה והשלטון. החברה הפטרבורגית של אמצא המאה ה-19, שהחילון והקפיטליזם פשטו בה, לא יכלה להכיל ולכבד אדם אמיתי, כן ומאמין כמישקין.
במהלך הקריאה של הספר, נזכרתי בשירו של אלתרמן, "אליפלט", אותו "ביש גדא גדול" ש"בו שכנים ושכנות דברו דופי, ואמרו: שום דבר לא יועיל, אליפלט הוא ילד בלי אופי...". גם אליפלט של אלתרמן הוא חסר אופי למראית עין החברה, אך למעשה הוא דוגמה לאדם האמיץ והאמיתי.
גם אם הנסיך מישקין מבולבל לעתים קרובות, לא מעשי, מבוהל ופוסח על שתי הסעיפים, אפשר להבין לצידו של מי נוטה ליבו של דוסטוייבסקי (שהיה, אגב, אפילפטי בעצמו). דוסטוייבסקי, שחזר מגלותו בסיביר אדם מאמין, ורחש כבוד ל"אמונה הישנה" (זרמים דתיים אדוקים שפרשו מהכנסיה האורתודוכסית במאה ה-17), שתל בספרו הרמזים נוצריים רבים (דוגמאות בולטות: נסטסיה פיליפובנה ומריה, ידידתו השוויצית של מישקין, כבנות דמותה של מרים המגדלית) ובז לחברה החילונית והמטריאליסטית הרוסית שהתרחקה מהאמונה וסגדה לעגל הזהב.
הספר מלא בכל טוב: אינטריגות, סצנות המונים כמעט מופרכות בפראותן, רגעים של חמלה אנושית ושל אכזריות מבחילה, של טוהר ושל התפלשות בחולי. ואף על פי כן ובאופן כמעט מפתיע, הספר מלא בהומור דוסטוייבסקאי מצחיק וטוב לב, והקריאה מהנה מאוד ולא מעיקה על הקורא. גם עבודתה התרגומית המופתית של נילי מירסקי זצ"ל, ראויה לציון. משפט משעשע לדוגמה, היה "ליזאבטה פרוקופייבנה היתה גברת חמת-מזג ונוחה להיסחף בסערת רגשותיה, ויש שהיתה מרימה את כל העוגנים באחת לפתע-פתאום ובלי להרהר הרבה, ומפליגה אל הים הפתוח תוך התעלמות גמורה ממזג-האוויר." איזה תיאור אנושי מקסים!
לסיכום, בעיניי, דוסטוייבסקי הציב בסנקט פטרסבורג של תקופתו את ישוע הנוצרי בדמותו של מישקין, כדי להוכיח לרוסים שאילו נקלע המושיע אל בין ציפורניהם, הם היו קורעים אותו לגזרים.


• יש לזכור שברוסיה של המאות ה-18 וה-19, היה הבדל בין המושג "נסיך גדול" – תואר האצולה הגבוה ביותר שניתן לטוענים לכתר, ובין המושג "נסיך" שניתן על-ידי הצאר לאצילים ולעשירים מופלגים, כגמול על פועלם. התואר הזה עבר בירושה.

אחרי הקריאה של הספר 'אידיוט' שוב לא ניתן לעשות שימוש במילה 'אידיוט' בלי לחשוב פעמיים, לכאורה מילה נמוכה, מעליבה, לפתע מקבלת משמעות עמוקה ומרוממת. נוצר בלבול בתודעת הקורא, האם 'אידיוט' זה טוב או רע? הנסיך מישקין - גיבור הסיפור ראוי לתיאור מפורט, מעל הכל הוא אדם כן, אך גם תמים, נאיבי, חכם, אוהב. תכונות אופי המתמזגות באנשים נדירים, כולנו רוצים שיהיו לנו חברים מן הזן הנדיר הזה, אך מאחורי גבם נכנה כל אחד מהם 'אידיוט'. להיות כנה בעולנו כמו גם תמים ונאיבי מייצר תחושה של ניתוק מהמציאות, או אז מבליחים למולנו ההטחות של דברי הכנות מפי אותו 'אידיוט', אנו נבוכים, מחפשים דרך להימלט לעשות צחוק, את האמת אנו יודעים. זהו, לאחר קריאת הספר יותר אינני משתמש בכינוי הגנאי 'אידיוט', אני מרגיש שמושא כינוי הגנאי שלי איננו ראוי לתיאור כה נאצל.

הערה על הצורה של הספר - כפי שכתוב בכריכה האחורית של הספר, הוא נכתב בהמשכים בעיתון. ישנם עוד ספרים שנכתבו בצורה הזו, אך בספר 'אידיוט' הצורה משפיעה באופן מכריע על התוכן. אין ספור פעמים הקורא עוצר לרגע את שטף הקריאה לברר לעצמו מדוע הוא אינו מבין את השיח של הגיבורים, חסרות עובדות, לקראת סוף הפרק מתבררת המעשייה מפי אחת הדמויות. יתר על כן, נוצרה אצלי תחושה שכדי לשמור על מתח קריאה מעיתון לעיתון, דוסטוייבסקי מחריב במו-עטו את כל שבנה שבוע קודם. העלילה סופגת מפלה אחר מפלה, תהפוכה רודפת תהפוכה, קשרים נפרמים, המובן מאיליו נוצר רק כדי להשפילו עד עפר. בלשון אחרת: אני חש שדמות הקורא עמדה לנגד עיניו של הסופר באופן שמעט הפריעה לו לכתוב. כמו זבוב טורדני אנו הקוראים מזמזמים לדוסטוייבסקי מול עיניו ומפריעים לו לפתח את העלילה ולהשקיעה במעמקים המוכרים מספרים אחרים שלו, הסופר משחק מחבואים עם הקוראים, הוא מנסה לברוח מהצפוי, מהשגרתי, כך נוצר ספר-של-מבוך ללא חשיפת תהומות הנפש המצופות מסופר כמו דוסטוייבסקי. אני חש אידיוט למתוח ביקורת על סופר גאוני כמו דוסטוייבסקי, האין זו הקריאה של הספר?! מאידיוט תצא תורה!

מדהים.
מדהים הדמיון בין רוסיה הטרום-מהפכנית העולה מהדפים
של פיודור מיכאילוביץ לבין המדינה האפריקאית הזו בה
כולנו חיים כיום.
הכאוס, חוסר הידיעה מה עושים ואיך עושים ובעיקר
האדיוטיזם המובנה של מישקין מזכירים כל כך את
מה שקורה כאן ועכשיו.
החל מגשם שהגיע בהפתעה עצומה (מה, בחורף יורד גשם???? כל שנה?????)
והטביע מאות אלפי אפריקאים תמימים ופחות תמימים
עבור ברגביזם, חזניזם וחוטובליזם השולט בכיפה
ומקדש את הטמטום (שאני אקרא את צ'כוב? שאמא'שכם תקרא את צ'כוב. אני אבנה את בית המקדש)
וכלה בטמטום הנעים שהולך ועוטף לאיטו את אוכלוסיית
הניו מדיה "המתקדמת" שאינה רואה כי ההתקדמות היא בעצם
הדרדרות.
המעטים מביניכם שעוד לא שפשפו את עצמם למוות
בציוצים, לייקים וטוקבקים מתלהבים בפוסטים של "הצל" בטח זוכרים
את סופה של אותה רוסיה ואיך אדיוטיזם יוביל תמיד אל
אותו מקום ואין, אין כמו פיודור מיכאילוביץ המפליא בתיאור המציאות הזו.

למי שמצפה שמאחורי דמות האידיוט של דוסטויבסקי תעמוד דמות הג'וקר הקלאסי, מין קונילמל שליימל אך טוב לב שכולם מסובבים אותו לאורך כל הדרך אבל הוא כמו חתול נוחת לבסוף על ארבע רגליו והכול טוב ובא על מקומו בשלום נכונה הפתעה.
אין שכל אין דאגות? אצל דוסוטיבסקי למי שאין שכל יש בעיות של אין שכל... הסוף של האידיוט רע ומר... לפנינו טרגדיה ולא קומדיה בסגנון סדרת הסרטים "האקדח מת מצחוק"...
לגבי העלילה... מספר משוגעים ומטורפים מאוהבים אחד בשני ועושים אחד לשני את המוות לכל אורך הדרך... סוף טוב לכל הבלאגן הזה לא יהיה... מי שמחפש סיום מהאגדות יקבל במקומו סיוט מהעתונות... כן כן... כל אותם מקרים שיש איזה ידיעה של כמה שורות על ההוא שרצח את אשתו בחדשות אבל לא ידוע בכלל מה הסיפור... אז דוסוטובסקי נותן לנו סיפור כזה מההתחלה ועד הסוף עם כל העלילה המפותלת שבו ולא רק כותרת "רצח על רקע רומנטי" וכמה שורות מתחת באחת הכתבות...

מה שקרה לי גם ב'חטא ועונשו' וגם עכשיו ב'אידיוט', זה מה שדוסטוייבסקי מצליח לעשות בכל פעם - אני פשוט מרגיש שאני אחת הדמויות (או בעצם הדמות הראשית) בספר, אני מזדהה עמה, כואב עמה, צוחק עמה ופשוט חלק ממנה. אני חייב לומר שהסיפור כשלעצמו, לא ריתק אותי מי יודע מה, אבל התיאורים של זלזול באנשים (בנסיך, בעיקר), גרם לי להתרגש ולהתבונן על כך במציאות החיים הפרטיים שאני מכיר, ההרצאה של איפוליט, הנער שגסס למות על משמעות החיים, הייתה משהו מדהים. אין לי הרבה מה להרחיב הפעם, הספר פשוט מדהים. מומלץ בחום.

בדרך כלל אני אדם קר, אם היו מנסים לקטלג אותי על פי ארבעת היסודות, אף אחד לא היה מכניס אותי תחת הקטיגוריה 'אש'. ובכל זאת קריאת הרומן אידיוט של דוסטוייבסקי היתה עבורי חוויה מסעירה. התחלתי בצהריים, ובשלוש בלילה גיליתי את עצמי זרוק על הספה, רועד, חרד ומתוח. מרוב הפתעה על עצתמי הרגעתי את עצמי בקול..
הספר גאוני, לדעתי, כיון שהמחבר יצר דמויות קיצוניות, והביא אותן לעימות עם העולם הנורמלי. מסוג המצבים שהיית עלול לשאול את עצמך מה היית עושה אם מישהו בקרבתך היה מחליט שהנורמות הן לא גבול בשבילו..תחשבו על זה: איך היינו מסתדרים בעולם אלמלא ההגבלות שמכתיבים הקודים החברתיים.
לדעתי הספר הטוב ביותר של דוסטוייבסקי, טוב אפילו מהחטא ועונשו.

יצירת מופת.
ספר שמשאיר אחריו כל כך הרבה תהיות..
האם הוא באמת אידיוט הוא שהכל נובע מתוך ייאוש עמוק מהאנושות?
אני אוהבת את הספר כי הוא מציג אישיות שלאומללות שלה אין סוף

החלק הראשון של הספר (חציו של הכרך הראשון) מציג בפנינו את הנסיך מישקין, בחור בן 26, חולה אפילפסיה, השב לרוסיה, לפטרבורג ליתר דיוק, לאחר תקופת החלמה בשוויץ. ברכבת הוא פוגש את פרפיון רוגוז´ין הסוחר העשיר, המספר לו על האפשרות שהוא עומד להינשא לנסטסיה פיליפובנה. הנסיך מספר לו שהוא שב לפטרבורג כדי לפגוש קרובת משפחה רחוקה שלו, היחידה שנותרה לו. קרובה זו היא הגנרלית (אשת הגנרל, שדרגתו היא של פקיד בכיר מאוד ולאו דווקא איש צבא) אליה רוצה הנסיך להתוודע. הנסיך מגיע אל בעלה הגנרל, הלה שואל אם הנסיך בעל אמצעים לגור ולהתקיים במקום ומשהו מגלה שאין הדבר כך, הוא בוחן את הנסיך ומנסה למצוא לו משרה.
הנסיך פוגש את הגנרלית, פוגש במשרדו גם את בנו של הגנרל, המתחרה גם הוא על לבה של נסטסיה פיליפובנה ומבין שבאותו לילה ייגזר גורלם של שניהם לגבי מי נסטסיה פיליפובנה תעדיף לבחור כבעלה.
במהלך של פחות מ-24 שעות מספיק הנסיך מישקין להגיע גם הוא באותו לילה להגיע לביתה עם שני המתחרים האחרים, להיוודע שם שהוא יורש של סוחר עתיר ממון, להבחר ע"י נסטסיה פיליפובנה כבעל המועדף עליה על פני בן הגנרל גאניה ועל פני איש העסקים רוגוזי´ן. בסופו של דבר אין חתונה, הנסיך נעלם למוסקבה לקבל את הירושה והבלגן גדול.
כבר מהתחלה בורלסקאית זו ניתן להבחין בתפרים הגסים של העלילה, תפרים שאינם מעניקים לקורא לא עונג, לא אמון ולא היגיון ספרותי כלשהו. גם הקריאה אין בה מן העונג וההמשך לחלקו השני של הכרך הראשון רק מביאנו לעוד מהמרקחה שבחלק הראשון, לעוד תפרים גסים וביזאריים ולעוד שעמום אחד גדול.
בחלק השני אנו פוגשים את הנסיך החוזר ממוסקבה. מתברר שירושתו גדולה, אבל לא ממש עתירת הון. הנסיך ממשיך להיות לבוש באופן נטול טעם וחן, אם כי עתה בגדיו חדישים. בשיבתו אל פטרבורג הוא מבקש לבקר שוב אצל הגנרל יפאנצ´ין ואצל נסטסיה פיליפובנה. אבל באמצע הוא קורבן להתקף אפילפטי, כשההחלמה מההתקף נעשית אצל לבדייב, פקיד זוטר כלשהו, ממכריו של רוגוז´ין ובעליו של בית נופש. לבדייב (הפקיד הזוטר) לא מתיר לאיש להתקרב את הנסיך, החולה כביכול. כל מעשיו של הנסיך הם אך לשם גרימת טוב, אין ולו גרם של רוע וערמומיות במעשיו. זה גורם למשיכתם של עוד מבקרים לביתו של לבדייב, המתנהג כעבד נרצע וכאסקופה נדרסת.
ופתאום! בום, טראח (לא, לא, הבלון לא התפוצץ), פצצה מוטלת בדמות חמישיית בני תשחורת הפורצים אל מגוריו של לבדייב ולחדרו של הנסיך. פתאום יש ילד נוסף המבקש להיאבק על הירושה בה זכה הנסיך ופתאום אמינותו של הנסיך מוטלת בספק. החדר כמרקחה עד שגאניה מציל את המצב. אלא שתמימותו של הנסיך אינה נפגמת ולא סתם זכה לגינוי אידיוט.
בסופו של החלק השני בכרך הראשון יש עוד ועוד ארועים קטנים, המעמידים באור מגוחך את כל הקורה ולא מוסיפים לא לעונג ולא להיגיון ההשתלשלות.
בחלק הראשון בכרך השני אנו מוצאים את הנסיך במצב רוח הנע בין זחיחות דעת לדכדוך. רבים רואים מצבי רוח אלה סימן אמיתי לכינוי שדבק מדי פעם בנסיך – אידיוט. לא תמיד עונה הנסיך מישקין לעניין. לרוב הוא מראה דמות של אדם תמים בצורה שאפילו אם יש בה חן, הרי היא גם הזויה משהו. אנשים מתקרבים לנסיך ומחפשים א חברתו כשהם מצהירים כי הנסיך אינו מחפש רע, לא עושה רע ולא הולך רכיל.
מיד לאחר התחלת הכרך השני הנסיך חוגג יום הולדת. אנשים מתקבצים בגזוזטרת הבית בו מתגורר הנסיך, חושבים שימצאו מסיבה, מתאספים כדי לדון על עניינים ברומו של עולם, מתווכחים תוך כדי שתיה וכל זאת לכאורה במסיבת יום הולדת. ברור שהנסיך אינו מגלה יכולת אינטלקטואלית של ממש, אפילו קוהרנטיות אינה תכונה בה הוא יכול להתברך. כל הסצינה בכללותה תמוהה, אם כי לא חורגת מכל המגחכת* בכללותה.
בחלק הראשון שבכרך השני אנו פוגשים שוב את איפוליט, אחת הדמויות שפגשנו כבר בחלק השני שבכרך הראשון. איפוליט זה הוא בנה של הפילגש של הגנרל איוולגין, הגנרל הראשון בסיפור. איפוליט זה חלה בשחפת, מופיע כאן במסיבת יום ההולדת של הנסיך ובוחר להקריא בפני כולם חיבור ארוך על האופן בו נודע לו על מחלתו, על התמודדותו עם המחלה, עם עוד כמה וכמה עניינים כמו הרצון לעזור לאחרים ולבסוף, לאחר הקראת הנאום ההזוי, להוציא אקדח ו...
בחלק השני של כרך ב´ אנו פוגשים שוב בגנרל יפאנצ´ין, הנמצא בסערת רוחות, מחליט לעזוב את ביתו של לבדייב, הפקיד הזוטר, המקום בו מתגורר זמנית גם הנסיך. לא ברור כלל וכלל מדוע גנרל, שיש לו בית משלו, צריך להתגורר אצל פקיד זוטר ועוד לעשות רעש גדול ברגע שהוא מחליט לעזוב ולהודיע על כך לנסיך.
בדרך יש כמעט נישואין, הרבה מהומה על לא מאומה.
אבל הסוף, הו הסוף. בסופו של דבר הקשרים הפרומים נקשרים וגם נפרמים סופית. נסטסיה פיליפובנה נכנסת שוב לתמונה (שכחתם מי היא? זו שבעטיה כל המהומה, כל הגברים בעלי הלב השבור) ושוב נוצר קשר בינה לבין האידיוט, קשר שמתחיל בהצעת נישואין של ממש, הכנות של ממש ושנגמר בנשימה עצורה, תרתי משמע, ודמעות. דמעות של ממש.

אז מה יש לנו כאן? אם מדובר במִגְחֶכֶת* (בורלסקה, פרודיה, חידוש של כותב שורות אלה) על החברה הרוסית, הרי זה בדר"כ מה שנעשה בספרות הרוסית: גיחוך על משהו. מייגע. אם מנסים לעצב דמויות מרתקות, הרי מה שדוסטוייבסקי הצליח לעשות זה להעמיד שורה של דמויות נלעגות, כשהנסיך מישקין עצמו הוא דמות נאיבית עד אין קץ, אחד שלא יודע רוע (אם כי הוא כן וזאת בעברו בשוויץ) ואחד שלא יודע לקבל דברים נפתלים ורואה את בני האדם כמות שהם, על כל נלעגותם, מאווייהם וחולשותיהם. עקב יכולת ראיה מופלאה זו, הנסיך מצליח לראות דברים שאחרים מנסים להסתיר, דבר המעורר פליאה אצל האחרים והם בכלל מתפלאים שמישהו בכלל ראה בו אידיוט. מרתק? ממש לא. בכל זאת, מדובר בסיפור פשוט לגמרי, עשוי מחלקים שנתפרו מחתיכות בד, שאין ביניהן ממש התאמה. בעוד שדמותו של הנסיך כולה תום ואהבת האדם, הדמויות מסביב משרתות היטב את המִגְחֶכֶת והן נלעגות עד כדי קיצונות.
נדמה שקיצונות הדמויות מצריכה סוג של סמי הרגעה חזקים למדי. הדמויות כולן על הקצה, מופרכות, פנויות לגמרי למעשי איוולת. אסור כמובן לשכוח את אינסוף השמות, נטיות השם השונות, הכניסה והיציאה של דמויות משום סיבה עלומה וכך הלאה. רוצים לסבול? רוצו לקרוא את המִפְרֶכֶת הגדולה הזו.

לפני שהתחלתי לקרוא בספר, ציפיתי לרומן כבד וקשה לקריאה. להפתעתי גיליתי שהעלילה זורמת ומרתקת.
"אידיוט" הוא ללא ספק אחד הרומנים הטובים ביותר שקראתי, שהשאיר עלי רושם חזק. דמותו של הגיבור, מעין "אידיוט" תמים וטוב לב, מייצגת כמעין מראה הפוכה את כל מה שפגום בחברה האנושית הלא "אידיוטית".
מאד אהבתי, והספר שינה לגמרי את דעתי על דוסטוייבסקי.