ביקורת ספרותית על הרג קומנדטורה מאת הרוקי מורקמי
ספר טוב

---

כיאה למורקמי, זהו סיפור על התמודדותו של גבר, אמן רגיש עם משבר אישי ומקצועי. הוא בורח, הוא נזרק, הוא מטייל, ובסוף הוא נאלץ לעצור ולהתמודד. למזלו, בדיוק התפנה בית קסום ומבודד על ראש הר באמצע יער פסטורלי, ואפילו שכירות לא צריכים לשלם! נפלא! אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לעלילה כי בעיני זה רק גורע וכיף לתת לסופר לספר בדרך שהוא התכוון. תרצו תקציר לעלילה, יש כזה למעלה ^.

כיאה למורקמי, פעמים רבות מיטשטשות האמת והבדיה, כשהסופר כל הזמן משחק על זה, ורומז לקורא מה המציאות ומה ההזיה, ולפעמים גם הופך את רמיזותיו, והקורא כבר לא בטוח בעצמו. יש רגעים לקראת סוף הספר שהסיפור לגמרי נתלש מחוקי העולם הגשמי, ויש כאלה שלא יתחברו לזה, אבל זה בדיוק מורקמי, תמיד על הגבול, לא שם ולא לגמרי שם, תמיד מותיר אותך לתהות. בעיני זה הקסם שלו, הצלילה לתוך עולם לא מוכר שאין ידיעה מה החוקים שלו ואיך הוא פועל, וזו הסיבה שאני חוזרת אליו כל פעם.

יש דברים מוזרים בספר שלא כל כך הבנתי בשביל מה הם שם ולא תרמו בעיני לעלילה כהוא זה, בין היתר שיחות על שדייה המניצים או הלא מניצים של ילדה ב 13, שבוחרת לדבר על הדברים עם גבר בן קרוב ל-40 שהוא המורה שלה לציור. לא יכולה לדמיין עולם שבו שיחה כזאת היא הגיונית ונורמלית. ולא רק שזה נורמלי בעיני מורקמי, אלא שזה גם חוזר על עצמו כל הזמן, כאילו הילדה ממש אובססיבית לגבי החזה שעוד לא תפח, כך שהיא אף בודקת אותו יום יום. בתור נערה לשעבר, שהייתה מוקפת בילדות ונערות אחרות כמוה, לא יכולתי להזדהות עם זה, וכל השיחות האלה הרגישו לי מאוד מאולצות מצד הסופר ולא מתחברות בכלל לדמות וגם לא ברור למה נועדו, אולי לבסס אינטימיות כלשהי בין שתי הדמויות אבל בעיני זה היה קריפי לאללה. למה שילדה בת 13 תחלוק את חששותיה לגבי החזה שלה עם גבר יחסית זר בן 40? קטונתי.

גם מבחינת תאור תהליכי הציור לא התחברתי. גילוי נאות: אני ציירת חובבת. בשמן, בפחם, בעופרת, אקריל וכו'. תחילה האמן מצייר דיוקנאות מסחריים בצבעי שמן. זהו תחום עיסוקו, והוא שנים ארוכות עסק אך ורק בזה ולא צייר שום דבר אחר. אבל, יום אחד נוחתת עליו ההשארה והוא מצייר טבע דומם בסגנון "היפר ריאליסטי". מביני דבר יודעים שסגנון זה שמתיימר לתאר את המציאות בצורה כל כך מדויקת שיש הסבורים כי בכלל מדובר בתמונה ולא צילום, הוא סגנון מסובך מאוד ודקדקני, שלוקחות שנים רבות להתמקצע בו. זה לא מפריע לדמות הראשית שלנו, שלמרות שלמיטב ידיעתנו לא למדה סגנון ציור זה או לכל הפחות שנים ארוכות לא התנסתה בו, מצליחה בקלילות של אחר צהרים אחד להשלים ציור מורכב זה. בכלל, כל התיאורים שם של הליכי הציור של האמן מרגישים לי מאוד לא טבעיים ובכלל לא קרובים למציאות. אמנות היא דם יזע ודמעות, ולא walk in the park.
לא יודעת. בעיני שווה היה לערוך כאן מחקר נוסף על אמנים שמציירים בכלל, ואמנים שמציירים בשמן בפרט, על מנת שהרקע והמאפיינים של הדמות הראשית יהיו יותר אמינים.

בסך הכל ספר טוב וסוחף, עם סיפור מסקרן שקצת לוקח אותך מחוץ למציאות שלך, וזה בדיוק מה שחיפשתי. החיסרון שלו, כמו ספרים רבים של מורקמי, הוא שהסוף פתוח ושאלות רבות שליוו את הקורא לאורך מעל ל-500 עמודים, נותרות ללא מענה.

» ביקורות נוספות של כרמל
» ביקורות נוספות על הרג קומנדטורה