הגעתי לקריאתו של הספר "בארצי הזרה לי" להנס פאלאדה (שם העט של הסופר רודולף דיטצן) עם ציפיות בגובה דשא. ראשית, קראתי ושמעתי על הספר מספר ביקורות בינוניות ומטה. שנית, בעמודים הראשונים של הספר מופיעות תשבחות רבות, אלא שכולן מתייחסות לספר אחר של פאלאדה (!) – "לבד בברלין", מה שגורם לקורא לחוש שמנסים למכור לו חתול בשק, ולא זו בלבד, אלא שהשק שקוף ויללות החתול מחרישות אוזניים. עם ציפיות כה נמוכות אולי אין זה מפתיע שהופתעתי לטובה.

"בארצי הזרה לי" הוא יומן אותו כתב פאלאדה במחצית השניה של שנת 1944 בעודו כלוא בבית סוהר לפושעים חולי נפש בגרמניה הנאצית. לו היה היומן מתגלה באותה תקופה, היה גורם קרוב לודאי להוצאתו ולהוצאת חלק ממכריו להורג, ולפיכך פאלאדה כתב אותו באופן מוצפן – בכתב מיניאטורי בין שורות של כתב יד אחר, תוך היפוך הדפים מדי פעם. משניתנה לו שעת כושר, הוא הבריח אותו מבין כותלי בית הכלא.

העובדה כי היומן נכתב בחשאי, תוך סכנת-נפשות ובתנאים לא-תנאים, ניכרת: הכתיבה אסוציאטיבית ובקטעים רבים הרושם הוא כי הדברים עברו ישירות ממוחו וליבו של פאלאדה אל הדף מבלי עריכה וסִגנון (וזאת בניגוד לגרסה מאוחרת יותר של היומן שפאלאדה הכין אחרי התמוטטות המשטר הנאצי). לטעמי זהו יתרון: אף כי הכתיבה מלוטשת פחות, היא כנה יותר.

פאלאדה מתאר את החוויה המסויטת של החיים ברייך השלישי מפרספקטיבה של איש-רוח אשר מתקשה להסתיר את תיעובו למשטר הנאצי, ערכיו ומשרתיו ומשלם על כך מחיר גבוה: רדיפת היהודים, התפוררותו המהירה של הצדק ("צדק אחד למפלגה, ואחד לאלה שאינם במפלגה"), עלייתם של עבדים-כי-ימלוכו – אנשי-ביבים אשר עלו למעמד של חורצי גורלות בשל חברותם במפלגה הנאצית, תופעת המלשינות שאין להימלט ממנה ("כאשר שלושה אנשים עמדו יחד חזקה שלפחות אחד מהם יהיה מלשין"), הפיכת האמנות והאמנים לכלי שרת בידי המשטר, והתחושה כי הפכת לזר בארצך ובעמך.

זוהי הפעם הראשונה בה אני קורא תיאור של החיים בגרמניה הנאצית מנקודת מבט כזו ולפיכך מצאתי ביומן עניין רב. אמנם פה ושם ניכרת נימה אפולוגטית בכתיבה ובעניינים מסוימים חשתי כי היומן מכביר בפרטים יתר על המידה (כפי שחש ומודה ביומן פאלאדה עצמו), אך הדבר מובן לחלוטין לנוכח הנסיבות ובסך הכול כתיבתו של פאלאדה קולחת ומעניינת באופן מרשים בהתחשב בתנאים-לא-תנאים בהם היה שרוי.

האפולוגטיקה ביומן מתייחסת בעיקר לסוגיית ההשארות בגרמניה. אנשי רוח לא מעטים עזבו את גרמניה הנאצית ואילו אלו שנשארו אך תיעבו את המשטר התייחסו למצבם הקיומי בגרמניה הנאצית כאל "הגירה פנימה". הנושא של הגירה פיסית לעומת הגירה פנימה מגרמניה הנאצית הוא נושא טעון ועורר מחלוקת חריפה בחברה הגרמנית שלאחר המלחמה. אחרית הדבר ובמידת-מה (אולי בעקבותיה) גם ההקדמה של פרופ. משה צימרמן לתרגום העברי משאירות אצל הקורא את הרושם שבפאלאדה, כמו גם באנשי רוח גרמנים אחרים שבחרו ב"הגירה פנימה" ולא עזבו את גרמניה, דבק רבב. הנה דוגמא ברורה לכך. פרנק טיס היה איש רוח גרמני שהגן על ההגירה פנימה. וכך כתוב באחרית הדבר: "קביעתו של טיס... הגיעה לשיאה בהנחה ש"קשה יותר על אדם [הטעות בניסוח מקורה בתרגום העברי] לשמור על אישיותו כאן מאשר לשלוח מבחוץ מסרים לעם הגרמני"... ההשמצה המדהימה הזו...". ובכן איני רואה בדעה זו של טיס השמצה כלל וכלל אלא עמדה לגיטימית ואפילו סבירה ביותר.

איני יכול שלא להתייחס למשפט הבא מתוך ההקדמה של צימרמן: "ישנו תחום אפור רחב בין הנאצי המובהק לבין האנטי-נאצי המושבע, דבר... [ה]מתרה בנו כשאנו מסתכלים על החברה שבה אנו חיים היום". השוואות בין גרמניה הנאצית לבין ישראל רווחות בחוגים מסוימים. לטעמי הן חסרות-בסיס והן מעוררות בי שאט-נפש.

אם החיים בגרמניה הנאצית מנקודת מבטו של אינטלקטואל גרמני הגון-ביסודו מעניינים אתכם, אני בהחלט ממליץ על ספר זה. ויתכן שכדאי לקרוא קודם את היומן עצמו, לגבש דעה, ולקרוא רק אחר כך את ההקדמה ואת אחרית-הדבר.

מה הצפי לספר הזה לאחר קריאת לבד בברלין הקלוש והילדותי? כנראה לא משהו. אם גם ניקח בחשבון שידיעות ספרים החליטו לעשות מעשה יוצא דופן וקיצוני ביותר, שלא לומר, חסר תקדים בהיקפו, ולהקדיש 4 עמודים שלמים של הילולים ללבד בברלין כבר בפתיחת הספר, הרי הציפיות היו נמוכות ביותר, ממש נמוכות מים המלח.

אותם 4 עמודים של הילולים, אם נסתכל בצד החיובי של העניין, נתנו רשימה מרוכזת של כל אותם אנשים שמעתה הם ברשימת האנשים שלא מבינים דבר וחצי דבר בספרים. בין אותם אנשים ניתן למנות מבקרת מהארץ ספרים, אחד פובליציסט בהארץ, אחד שהעניק לעליית הליכוד את המילה "מהפך", אחד שסיפר לנו איך שיר נולד, אחד דוקטור ואחד פרופסור שתוארם הוענק להם כנראה ע"י אמם, כמה מקומונים נידחים בארה"ב כמו הלוס אנג'לס טיימז והניו יורקר, סופרת שהואשמה פלגיאט ו... העסק ברור.

בארצי הזרה לי הוא ספר זכרונות שנכתב תוך ימים אחדים בישיבה כפויה בבית חולים פסיכיאטרי, שם אושפז פאלאדה כאחד האמצעים של המשטר הנאצי להרחיק אנשי רוח מהקהילה ולהרחיק את הרוח מאותם אנשים. באותם ימים ובשנים הקודמות לאותה אשפוז ביתר שאת, פאלאדה היה סופר מפורסם בגרמניה ואף אדם אמיד. את זכרונותיו כתב כשהוא גר בכפר קטן בצפון גרמניה, הרחק מהבעבוע הרוחש בברלין או בערים מרכזיות אחרות. כאדם עשיר הוא גם לא נזקק לטובות, לא לצדקה ולא לשום עזרה. מצד שני, פרסומו, יחד עם הפה הגדול שלו, התנגדותו לנאצים והיותו פילושמי היו לו לרועץ ולא פעם אחת.

בניגוד ללבד בברלין, הספר הקלוש שניסה לתאר את הקשיים של זוג בברלין, האוירה הקודרת והחיים שבהם צריך תמיד להיזהר, הספר שלפנינו ישיר יותר, כתוב היטב, מנוסח באופן אמיץ ובהיר ומביא לפנינו את מגוון ההתנהגויות תחת משטר אימים, כזה שלא עושה חשבון לא לחיי אדם, לא לכספו ולא למוניטין שלו. אם לאדם אין לא מוניטין ולא כסף כקליפת השום שווים חייו.

פאלאדה כותב את זכרונותיו באותו מתקן פסיכיאטרי משום שהוא כנראה חש שלא יאריך ימים והוא צריך להוציא לאור את דעותיו והקורות אותו. ושוב, יש להביא בחשבון את מגוריו בכפר קטן ומרוחק ממרכז העניינים, את עושרו היחסי ואת סלבריותו המתמדת. זה כמובן לא מוריד מהקשיים של החיים תחת משטר רצחני ונטול חמלה כמשטר הנאצי.

ובכל זאת, למרות הכתיבה הבהירה והמעניינת, פאלאדה מתחיל לחזור על עצמו בתיאור הפה הגדול שלו, הבדיחות שסיפר ושסיפרו לו בגנות המשטר, כאלה שאוזן מקרית שקלטה את הנעשה גרמה למשלוח האס. אה. (פלוגות הסער הנאציות, שהורכבו מאלפי בריונים ומובטלים) אליו והתעמתות חוזרת ונשנית עם החולצות החומות (אנשי האס-אה נודעו גם בכינוי "החולצות החומות"). עושה רושם, שזו היתה התרפיה של פאלאדה, אותה כתיבה קדחתנית, שנכתבה באותיות מיקרוסקופיות בינות לשורות סיפור תמים, וזאת למניעת גילוי הכתיבה החתרנית הזו. מאחר והסיפורים חוזרים על עצמם, למרות שהם כתובים היטב, העניין הובן כבר לאחר מאת העמודים הראשונים והם מובאים מפי אדם שאינו כאחד האדם. אחרי ככלות הכל, הספר הזה בהחלט ראוי יותר מלבד בברלין, שככל שהציפיות ממנו גבוהות יותר, העלבון לאינטליגנציה גדול יותר.

ומה בסוף? בסוף אנו שומעים על כמה חלומות של פאלאדה, חלומות בהם הוא רוצה להעלם במעבה האדמה בבונקר עלום, לנקום באלה שפגעו בו ו... פוף, שם זה נגמר.

עם עובדה אחת כנראה אי אפשר להתווכח, פאלאדה ידע את מלאכת הכתיבה, הוא הכיר אותה טוב ודי היטיב בה. בגלל זה גם לא אסרו עליו את הכתיבה בתקופת הנאצים.
יש משהו בתיעוד האישי של הספר הזה שמצד אחד הוא כמעט יומני יבש ומצד שני יש בו קטעים שכתובים באיכות מאוד גבוה.
פלאדאה מתאר את החיים בגרמניה, בכפרים הגרמניים בתקופת השלטון הנאצי, הקטשי שבהתנהלות היומיומית לאדם הפשוט, שאיננו נאצי בהגדרה, אך מתוך אילוץ מוצא עצמו תחת משטר שכזה.
הברוטליות של השלטון, נמצאת בכל מקום וכך גם הפחד הגובר מפני אנשי השלטון, מה שמביא לחוסר נוחות יום יומי עם שכניך וגורם להלשנות הנובעות ממגננה והרצון להיות זה ששורד.
אז נכון הוא גרמני שמתאר את תקופת השלטון הנאצי מנקודת מבטו, הוא לא מביט על האספקט היהודי-שואתי של התקופה ההיא, אך איננו מתעלם מנוכחותן של הדמויות היהודיות שסביבו. בין אם מדובר על בעל בית דפוס, על אסיר בכלא בתא שלידו, או כל דמות אחרת שהוא פוגש בדרך. הספר הוא מארג חיים עדין ורגיש בתקופה שהיא תקופת ניצול ומחסור אל מול שפע בלתי נסבלים.

ספר בינוני. מספר על חייו של המחבר, סופר גרמני, בתקופת השלטון הנאצי - מעליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 ועד קרוב לסיום המלחמה ותבוסת גרמניה.
הספר נכתב בחשאי כיומן בשנת 1944, לקראת סוף המלחמה כשהמחבר כלוא במוסד לעבריינים חולי נפש בגרמניה הנאצית.
הסופר, שלא היה חבר במפלגה הנאצית, שילם מחיר הן ביצירתו והן באופן חייו.
מספק מבט בלתי אמצעי לחיים בגרמניה הנאצית ולמציאות הגרמנית בתקופה.

חייבים לציין כי הספר לא מתקרב אפילו ליצירה המופלאה שפורסמה בעברית בשם 'לבד בברלין' שכתב המחבר ב- 1946.

נטשתי אותו. זנחתי... לא יכולתי להמשיך. שמתי לב שאני קוראת אותו כבר חודש וחצי וקוראת ספרים אחרים במקביל, ואז ויתרתי. היום הוא חוזר לספריה.
הסיפור מעניין (גרמני שאינו נאצי בזמן מלחמת העולם השניה), הכתיבה מחרפנת. ברור שזו התוצאה כאשר אדם על סף טירוף כותב ברצף, ללא סדר הגיוני וללא פרקים.
"לבד בברלין" היה חביב מאוד... אל תצפו לאותה חווית קריאה אם תקראו את הספר הזה.

לאוהבי הספרות, אין זו יצירת מופת. אף לא יצירה ספרותית.
דירוג הספר כ"מעולה" הנו למונולוג של מי שמכנה את עצמו "אדם א-פוליטי" תחת שלטון הנאציזם.
עדות חיה שעוברת שדרוגים ושינויים במקביל לשינויים המתרחשים הן במישור האישי של הסופר
והן במישור הפוליטי - מדיני (כמו הקמת "איגוד הסופרים הגרמנים של הרייך", כיבוש גרמניה ע"י הצבא האדום).
זהו מסמך אנושי המתווסף לעבודותיו הספרותיים דוגמת "השתיין" ו"לבד בברלין" ,
אשר מאירים את החיים בגרמניה הנאצית: החיים באווירה של פחד וטרור,
השינויים בחברה הגרמנית, הצורך בהצטדקויות והתגוננויות.
חשוב לקרוא את אחרית הדבר (מאת עורכי הספר ג'וני ויליאמס וסבינה לנגה),
אשר חושפים את פאלאדה בסוגיות שאולי ביקש להסתיר או לתרץ
בסוגיות הקשות לעיכול כמו פליטות הפה האנטישמיות, השנאה כלפי הנאצים והויכוח בין הנשארים במולדת ובין המהגרים ממנה.
"יומן בית הכלא משנת 1944 הוא מסמך של ויתור וייאוש הולכים ומחמירים שנכתב מתוך תקווה שיהווה עדות".

כעם שנפגע אנושות בידי הנאצים,אנו שוכחים כי בתקופה הנאצית חיו בגרמניה גם אנשים ,אשר לא היו נאצים , אך שיתפו פעולה , כל אחד והסיבות שלו.
הסופר הנס פלדה מנסה לתאר אזרחים משתפי פעולה תוך כדי פחד סבל וסלידה וכולם בכפיפה אחת.
ניסיון להצדיק את שיתוף הפעולה
אינו משכנע אך מעניין

ספר נהדר שמבטא את הקשיים בתקופת הרייך, את הטירוף והקשיים שעברו הסופרים והאינטלקטואלים האמתיים שרצו לשמור על גישתם האוהדת ליהודים וכו'...חווית מדהימות של פאלדה..

זהו תאור של העם הגרמני בראשית תקופת הרייך השלישיבזמן מלחמת העולם השניה. תאור של עם הרוצה לחיות כפי שהורגל מזה שנים רבות , שפתאום באה קבוצה (הנאצים) הדורשת מהעם שינוי הנוגד את טבעו.וכל יחיד בעם מגיב לפי האופי היחודי לו. ולאט לאט אנו רואים איך הפחד משתק אנשים וגורם להם לא לחשוב אלא להיות כצאן מובל. וכמובן שהבודדים השונים, סובלים.