באמת שלא נעים לי לומר את זה אבל הספר הזה מייגע. אלו מכם שהספיקו להכיר אותי במשך השנים יודעים שאני לא נוהג לומר את זה על ספרים, באמת חשוב לי להגיע לרמת ההבנה מעבר לקורא הנורמטיבי ואומר - לדעת למה למי שכתב את הספר היה חשוב לכתוב אותו ואיך הוא בכלל הגיע לידי כתיבת הספר הזה? אז אני לא מכיר את עמי מעיני אבל הבנתי שהוא שם דבר בעולם המוזיקה הקלאסית, זו הסיבה לכמות האיזכורים מהז'אנר המוזיקלי הזה ומעבר לכך הוא עירב לעלילת הספר גם כמה מהתחביבים העיקריים שלו (פילוסופיה וארכיאולוגיה).
לכאורה ספר לא רע אמה מה ציפיתי לקרוא ספר שיהיה בו הרבה יותר מסתם אנקדוטות על מוזיקה במקום זה יצאתי בעל כורחי עם הסופר לטיול תרמילאים ולא סתם טיול אלא כזה מלא בקטעים אינפורמטיבים. אמא שלי מספרת עליי שבתור ילד כשהיינו הולכים ביחד ברחוב, יכולתי לעצור אותה ולשאול אותה על סתם חור במדרכה - "מה זה?" (אם תרצו סוג של ילד כאפות. בכנות אפילו לי עולה על העצבים לחשוב שהייתי כזה).
לא נראה לי שכמבוגר אפילו בעידן הויקיפדיה מישהו נוהג כך, לעצור ולהתעניין בכל מה שסביבו. לכאורה ספר שיכול להתאים לאלו מכם שמתעניינים לצאת למסע כזה אבל בואו לא נשכח שאחרי הכל זה ספר פרוזה ולא עיון (!)
הספר דווקא נפתח לא רע (ספוילר קצרצר) ביומן שהגיבור מוצא שחבר שלו, יחיעם שחלק איתו תקופה בניו יורק השאיר אחריו ובעקבותיו הוא יוצא למסע. הוא מחפש אחריו לא ברור למה אבל זה מרגיש כמו מרקו שמחפש את אמא שלו. אהבתי את החלק הראשון במיוחד בזה שהוא מסתיים בציורי עפרונות צבע של כל הדמויות שנזכרות ביומן, פרק לכל דמות והקורא מתבקש להתאים לכל אחת מהן את השם שנראה לו מתאים לה. רעיון לא רע לאלו מאיתנו שאוהבים לכתוב בתוך ספרים. לא קשה לי לדמיין מה קורה עם עותק כזה בספריה הציבורית. אני כותב את חוות הדעת הזאת שלי, כשאני לא בטוח אם אקרא את הספר הזה עד הסוף (ספר של כשש מאות עמודים והגעתי רק עד לאמצע שלו) חבל נורא.
- אחרי כתיבת חוות הדעת הזאת שלי החלטתי שלא להמשיך ולהחזיק את הספר בספריה שלי.
