ככה זה קרה; אירועים לא הכי שגרתיים שמסופרים בצורה מבריקה ומעשה הכתיבה
***
"כפות רגלי היו קרות ורטובות, והשלפוחית ההיא בעקב הכאיבה לי מאוד עם כל צעד וצעד. הרחובות היו ריקים ונוצצים תחת הגשם השקט. רציתי ללכת לפרנצ'סקה, אבל נזכרתי שהג'יגולו אצלה. חזרתי הביתה.
דממה גדולה עמדה בו, והתאמצתי לא להקשיב. כשהגעתי למטבח, הבנתי מה אעשה. זה היה פשוט ולא פחדתי.
הבנתי שלעולם לא אדבר עם האיש בעל הפנים השחומים שמאחורי השולחן, וזה הקל עלי מאוד. הבנתי שלא אדבר יותר עם איש.
לא עם פרנצ'סקה, לא עם ג'ובאנה, לא עם אוגוסטו, לא עם אמא שלי. עם איש לא.
ישבתי ליד שולחן השיש במטבח ולא הצלחתי לא להטות אוזן לדממה. מהכיור עלה הבל צונן ומצחין, והשעון-המעורר הקיש בתוך הארון. לקחתי דיו ועט והתחלתי לכתוב בפנקס הקניות. לפתע שאלתי את עצמי למי אני כותבת. לא לג'ובאנה ולא לפרנצ'סקה ואפילו לא לאמא שלי. למי? אבל התקשיתי להכריע, והרגשתי ששעת התשובות הצלולות והשגורות חלפה בתוכי לבלי שוב".
אוקטובר, 1946 - ינואר, 1947
***

במבט ראשוני ולפי הפתיחה אפשר לטעות ולחשוב שהמספרת הגאונה מתארת את פרטי הרצח הלא ממש אגבי של בעלה אלברטו. הבעל שנשא אותה לאישה כי לא היה משהו טוב יותר לעשות. לאורך הסיפור תמהתי לגביה, פחדתי וחרדתי למצב הפסיכי שבוא היא חיה. תנודות נפשיות של כאב ושל תקווה כלפי זמן עתידי בו העניינים יסתדרו ואולי הוא ישאר, אולי אולי משהו בחיים שלה יסתדר. אבל הזמן לא איחר לחשוף את האין תקווה והאבסורדיות של החיים שלהם, את מות הילדה ואת הרצח.
הרומן הקצרצר והמהודק הזה מביא הרגשות של כאב ודכדוך אצל לא מעט קוראים. אנשים אומרים שאת ייצוגי הכאב האלה שבספרות הם לא רוצים לקרוא, אבל במבט עמוק יותר ככל שחולף הזמן בסיפור אנחנו מבינים כמה גאונה ומתוחכמת המספרת שמספרת לנו רק על שני אירועים מרכזיים בחייה, משסיימה להיות רווקה ואיך הזדכתה בחזרה על נישואיה והסמי חיי משפחה שהיו לה: ככה זה קרה, כן. אבל יש גם את הדבר השלישי שקרה, שהוא המונומנט עצמו, הכתיבה-היצירה.

ככה היא העזה להרים את העט ולכתוב לנו ואולי גם לתעתע בנו, באיזשהו אופן. הדרך האינטנסיבית של הסיפר, ההידוק והלחץ בין כל מילה ומילה, שהופכות למשפטים, פסקאות וקטעים שלמים, כיאה לגינצבורג; ככה זה קרה:
ככה כתבתי לכם, הקוראים, וככה בחרתי לספר לכם את מה שקרה לגיבורה שלי והיה עשוי לקרות גם לי.

התקווה היחידה בסיפור היא היכולת לספר סיפור. כשהכל מחורבן ומקדיר והאופק מתפורר ונשחר עוד יותר חולף לו איזה זמן והעט והנייר נשארים, מחכים בסבלנות ליד הנכונה שתבוא להשתמש בהם ולספר משהו לעולם.

זאת היצירה של מטלון שהצליחה לקחת אותי הכי רחוק שיש ועם הכמות הכי גדולה של רגש ופליאה. ולמה בעצם? קיבלתי אותו במתנה חודשים ספורים לפני מותה. רק אתמול, אחרי תקופה של חודשים, סיימתי אותו. הצלחתי סוף-סוף להתגבר על חרדת סיום קריאתו ולבסוף הפסקתי להתקמצן על העמודים והחלטתי לפדות את כל חובת הקריאה; חובת סיומו. מה אומר לכם? ריאלזם מסוגנן במיטבו. עופרה, דווקא עופרה ולא שרה, גרמה לי להתאהב בה. דמותה הזעירה שנעה ממקום למקום בזמנים חופפים, בשני הווים: ההווה הישראלי, של אחרי שנות האינתיפאדה הראשונה, לזה שבסיפור המשפחתי בצרפת - מותו של בן הדודה שלה, מישל, שמת מאיידס. עופרה נעה בין שני העולמות כמו מצלמה שמתעדת כל דבר: מצד אחד החֲבֵרוֹת הוותיקה שמכבר עם שרה, הצלמת, העיתונאית, פעילת השמאל שסביבה נסוב הסיפור. ומהצד השני, המשפחה של אימא שלה שבצרפת, בפליסי בלוויל וגלגול לא שלם של סיפור תקופתו האחרונה של מישל.

אם מצליחים להזיז הצידה את התרחשויות ההווה; אירועי השעה ולבסוף, הרצח של רבין, (שאינם קשורים בסיפור המעשה באופן ישיר), אז הסיפור הוא על רמות שונות וכואבות ביותר של מוות-פרידה. מטלון משתמשת בטכניקת סיפר של סידור וארגון האירועים בצורה לא לניארית, ובכך חושפת תמיד (בדיעבד) בפני הקורא, עוד רובד בסיפור שלא נגלה קודם ועכשיו שוטף דברים אחדים באור חדש עם משמעות חדשה ותוקף מחודש; תוקף ההתבוננות הנוקבת שאין להקל בה ראש. גיבוריה, במיוחד גיבורות הנשים בסיפור, קשורים וקשורות אלה באלה עד שנדמה שאם נוציא מישהו אחד מהספר אל המציאות שלנו - הוא ימות. מטלון מפזרת עוד סיפורי צד בצל האינתיפאדה והמציאות הפוליטית-חברתית, ובתוך כל אלה, שמטלטלים וטורפים כל הזמן את הקלפים היא מצליחה ביד מוכשרת ועדינה לעשות זום אין עם המצלמה הפרטית שלה אל מקום מסוים, אל זמן מסוים ואל נפשות מאוד מאוד מסוימות, רב-גוניות ומלאות בהומור, שמספרות את הסיפור שלהן על הנוף ההוא, שמתחיל ונגמר, ומתחיל שוב, אבל בסוף גווע, שוקע לתמיד.