ביקורת ספרותית על שרה, שרה - ספריה לעם #462 מאת רונית מטלון
ספר מעולה

---

זאת היצירה של מטלון שהצליחה לקחת אותי הכי רחוק שיש ועם הכמות הכי גדולה של רגש ופליאה. ולמה בעצם? קיבלתי אותו במתנה חודשים ספורים לפני מותה. רק אתמול, אחרי תקופה של חודשים, סיימתי אותו. הצלחתי סוף-סוף להתגבר על חרדת סיום קריאתו ולבסוף הפסקתי להתקמצן על העמודים והחלטתי לפדות את כל חובת הקריאה; חובת סיומו. מה אומר לכם? ריאלזם מסוגנן במיטבו. עופרה, דווקא עופרה ולא שרה, גרמה לי להתאהב בה. דמותה הזעירה שנעה ממקום למקום בזמנים חופפים, בשני הווים: ההווה הישראלי, של אחרי שנות האינתיפאדה הראשונה, לזה שבסיפור המשפחתי בצרפת - מותו של בן הדודה שלה, מישל, שמת מאיידס. עופרה נעה בין שני העולמות כמו מצלמה שמתעדת כל דבר: מצד אחד החֲבֵרוֹת הוותיקה שמכבר עם שרה, הצלמת, העיתונאית, פעילת השמאל שסביבה נסוב הסיפור. ומהצד השני, המשפחה של אימא שלה שבצרפת, בפליסי בלוויל וגלגול לא שלם של סיפור תקופתו האחרונה של מישל.

אם מצליחים להזיז הצידה את התרחשויות ההווה; אירועי השעה ולבסוף, הרצח של רבין, (שאינם קשורים בסיפור המעשה באופן ישיר), אז הסיפור הוא על רמות שונות וכואבות ביותר של מוות-פרידה. מטלון משתמשת בטכניקת סיפר של סידור וארגון האירועים בצורה לא לניארית, ובכך חושפת תמיד (בדיעבד) בפני הקורא, עוד רובד בסיפור שלא נגלה קודם ועכשיו שוטף דברים אחדים באור חדש עם משמעות חדשה ותוקף מחודש; תוקף ההתבוננות הנוקבת שאין להקל בה ראש. גיבוריה, במיוחד גיבורות הנשים בסיפור, קשורים וקשורות אלה באלה עד שנדמה שאם נוציא מישהו אחד מהספר אל המציאות שלנו - הוא ימות. מטלון מפזרת עוד סיפורי צד בצל האינתיפאדה והמציאות הפוליטית-חברתית, ובתוך כל אלה, שמטלטלים וטורפים כל הזמן את הקלפים היא מצליחה ביד מוכשרת ועדינה לעשות זום אין עם המצלמה הפרטית שלה אל מקום מסוים, אל זמן מסוים ואל נפשות מאוד מאוד מסוימות, רב-גוניות ומלאות בהומור, שמספרות את הסיפור שלהן על הנוף ההוא, שמתחיל ונגמר, ומתחיל שוב, אבל בסוף גווע, שוקע לתמיד.

» ביקורות נוספות של Hypnose
» ביקורות נוספות על שרה, שרה - ספריה לעם #462