ביקורת ספרותית על טראומה בגוף ראשון - כתיבת יומנים בתקופת השואה מאת עמוס גולדברג
ספר טוב

---

פרויקט יומני השואה והרלוונטיות לקורונה

כשהגיע הסמסטר האחרון שלי ללימודי התואר השני, לא נשארו כבר אופציות רבות לבחירת קורסים, מה שגרם לי להתייצב לקורס לימודי זיכרון השואה, שבהחלט נשמע מעניין, אך אני לא הייתי במוד שואה, בעיקר לאור העובדה שהייתי תחת הרושם של אמירת ישי שריד לפיה חקר השואה הוא: "מפלצת הזיכרון", כשם סיפרו.

בשעה שהתייצבתי לשיעור הפרונטלי, לשלב ההיכרות, שאלתי את יוחאי המרצה, איך הוא רואה את עצמו בייחס לאמירה של ישי שריד, בפרט שהוא בתפקידו הנוכחי מנהל ההדרכה ביד ושם, או במלים אחרות בונה הזיכרון הלאומי שלנו? טאקט אגב זה לא תמיד הצד החזק שלי. הוא הביט בי במין מבט מבין, ואמר שהוא ישיב על השאלה הזאת בסוף. האמת שאני עד היום ממתין לתשובתו הקונקרטית.

לאחר שחלף הסמסטר, אני מבין שהמרצה שלי ביקש שאת התשובה אקבל באמצעות הקורס שהוא מעביר, שאגב הפך מייד לקורס של זום, מציאות שלפתע שלפה אתנו מהמגדל הגאה שלנו (ראה ערך - ברברה טוכמן), או יותר נכון מהמגדל היהיר שלנו, למגדל שבאחת הפך למגדל הנטוי של פיזה, כזה המאיים על בוניו בהתמוטטות כל רגע, ומתחבר אותנו עם המיתולוגיה האנושית העוסקת במגדלים באשר הם, כמו מגדל בבל, לו פיטר ברויגל נתן פרשנות נפלאה משלו.

לפתע נחשפנו להבנה שהמציאות שלנו ממש לא יציבה, היא גורמת למועקה נפשית ולפחדים קמאיים הולכים וגוברים. בצורה לא צפויה, חקר השואה הפך להיות רלוונטי לאופן בו צפויה להתמוטט חברה והפרטים בה, ולאופן בו הרוע האנושי מרים את ראשו ומנכיח את קיומו כחלק מהתרבות האנושית. המציאות הנוכחית מהווה פריזמה דרכה ניתן להבין ולפרש את העבר הסבוך שלנו לאור ההווה.

"הזהו האדם", שאל פרימו לוי, באמירה שיש בה תהייה גדולה לגבי הגדרת המונח האדם בשואה, משום שמושגי התרבות שהכרנו בעבר, לא יכולו עוד לשמש להבנת התופעה בביטויי הרוע והחורבן הקיצוניים והייחודיים המאפיינים אותה. על רקע ההיעדר הזה, גולדברג מבקש לחדור ולהבין את ליבת השואה והתופת בדרך ייחודית, באמצעות יומנים אישיים של קורבנות השואה, ככלי מתעד חיים, כהד להתרחשות אירועי כותבי היומנים בזמן אמיתי. היומנים האישיים משקפים כנייר לקמוס את מצבו הנפשי של האדם, שהיה נטון באימה וטראומה שפרקה ומחקה את אישיותו מכפי שהייתה.

הטראומה היא מושג מפתח, המשמש את גולדברג בחקר יומני השואה, מושג הלקוח מתחום הפסיכואנליזה. בכך ההיסטוריה הופכת לתחום מחקר בין דיספלינרי, מרתק ומאתגר. גולדברג מנסה לאתר מבין המלים ביומן את ביטויי הטראומה ובכך להבין את האדם כותב היומן. העיסוק בטראומה של חווי השואה מסיר את האמירה, הלכו כצאן לטבח, או גם את צמד המילים שואה וגבורה, אלא רואה באדם שחש באימה, כמי שעבר מטמורפוזה להווייה של ההלם ולעתים לאבדן צלם אנוש.

מהי תכלית כתיבת יומני השואה, שואל גולדברג, ומעניק לנו תשובה מרגשת, באמצעות ציטוט מיומנה של אתי הילסום: "אני מתכוונת לקרוא את היומנים הישנים שלי...ואולי יעזרו לי בעתיד לשוב ולמצוא את עצמי," (חיים כרותים, 1981) היומן כקרן אור המבליחה מאפלת העבר ונשלחת לעתיד.

בחלק השני של ספרו, גולדברג מבצע קריאה קרובה ושיטתית של שני יומני שואה, הראשון של ויקטור קלמפרר, והשני של חיים קפלן, בהם הוא מפרש לא רק את היש הגלוי, אלא את האין המוצפן, באמצעות החורים השחורים שמותיר הכותב ביומנו כעקבות לתודעה אנושית ולנפשו של האדם שהלכה והתפרקה בשואה.

טראומה בגוף ראשון הוא ספר עיון אקדמאי, המציע תפיסה מחקרית מקורית ועדכנית, הוא לא עושה הנחות ולא מתחנף לקוראיו, הוא קשה בתכניו ובניסוחיו הלשוניים, רעיונותיו הפילוסופיים מסובכים ולעתים קשים להבנה, ועל כן טראומה בגוף ראשון, הוא ספר מאתגר המחייב התמודדות אינטלקטואלית, ספר חובה למי שמבקש להעמיק בחקר השואה וביומני השואה.

למרות שספרו של גולדברג הוא מחקרי במהותו, הוא נותן לנו קנה מידה למהי קטסטרופה אנושית ומהי חוויית טראומה נוראית. כעת אנחנו אומנם חווים משבר עולמי, אך עדיין לא נמצאים בתחתית השפל האנושי. אך מצד שני, יש בספר אזהרה על נסיבות בהם מתפרקת חברה, תרבות וערכים הנעלמים ומתפוגגים, מצב בו בני אדם מסירים מעצמם אחריות וסולידאריות בדאגתם איש איש לעצמו. ספרו של גולדברג למרות שלא התכוון לכך, מהווה הערת אזהרה להווה שלנו.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על טראומה בגוף ראשון - כתיבת יומנים בתקופת השואה