#
הספרים המוחזרים בספריה שלנו נמצאים בבידוד בקופסאות קרטון. הם משתחררים משם אחרי זמן בלתי ידוע על ידי הצוות, מה שמבטיח, פחות או יותר, שרוב מה שראוי לקריאה יהיה או מושאל או בבידוד. שני הספרים האחרונים ששאלתי היו ברירת-מחדל, וקשורים באופן מקרי לכלבים.
לקארל היאסן יש אג'נדה. הוא עיתונאי, בעד איכות הסביבה ושמירה על הטבע, אוהב ניקיון ושונא פוליטיקאים ואנשים וולגריים. הוא כותב ספרים כייפיים. לא אמינים, לא מותחים, לא רומנים. ספרים העוסקים בהווה שלו, בסביבה שלו. הוא מצא נוסחה שמצליחה לו, שמערבבת דמויות סוריאליסטיות וסטיריאוטיפיות, שתכונותיהן המוקצנות מצביעות על התנהגותן. עלילותיו מופרכות, מהזן של "ככה העולם היה צריך להיות", הוא משתמש בהרבה הומור נונסנסי וגרוטסקי, המון אירוניה, והתוצאה - קוקטייל צבעוני. אי אפשר להשתכר ממנו אבל אפשר קצת "לתפוס ראש" ולהרגיש קלילות וריחוף כשקוראים בספריו.
העולם שהוא מתאר בסיפור הזה הוא עולם הלוביסטים: אותם אנשים בעלי קשרים שיכולים לפתור פוליטית – תמורת סכום לא-סמלי - בעיות שיש ללקוחותיהם. הלוביסט פה דומה לשאר הלוביסטים בעולם: הוא לא מתעניין בפוליטיקה, לא לוקח צד, משתדל למען מי שמשלם בלי הבדל דת גזע או מין. הוא גם שמנמן ורופס, לכלכן בלתי נלאה (זוכרים את השיר על הטחינה שטפטפה להם על הבגדים? יותר גרוע...) זורק בקביעות אשפה מהמכונית, חובב ציד – במיוחד של חיות מוגנות זקנות וחלושות המובאות מקרקסים או גני חיות, כדי שלקוחות חובבי ציד-בלי-להסתכן יירו בהן. תרומתו לעיצוב פנים היא עורות וראשים של חיות ירויות על הקיר בסלון. מסיבות עם גברים דומים לו – על סיגר משובח ונערות ליווי – הן טעמו בבילוי. בקיצור – שפתיים יישק.
דמויות נוספות בסיפור הזה – אשה יפהפייה שלא יודעת לבחור גברים, מושל המדינה - איש מכירות רפובליקאי שיודע היכן מרוחה פת-לחמו. צעיר תמהוני חובב סביבה שמנסה לשנות את העולם ולחנך את הבלתי-ניתנים-לחינוך, כלב לברדור רטריבר שחור ששוקל 50 קילו עם שכל ששוקל אולי שני גרם, כולל הנעליים. קרפדה פעוטה שחיה באחד מאיי פלורידה ומפריעה ליזמים לממש את חזונם (בטון ואספלט) וכמה פושעים לקינוח, חלקם סתם רוצים להלבין את עודף הכספים שיש להם, ואחד רוצח סדיסט בשכר. זהו – אתם בוודאי מתארים לעצמכם את העלילה.
העלילה צפוייה וידועה מראש, ואתה בטוח שהפושעים ייענשו והטובים יתוגמלו. ככה זה בעולמו של היאסן, טובל ברוטב של סיפורים ביזאריים-מצחיקים-מדהימים. הוא יודע לכתוב, מכיר את החומרים עליהם הוא כותב, מתייחס באותה קלילות לתיאור חיי נישואים (דוחים!) של המעמד העשיר ולאונס, רצח ועינויים מחרידים. הוא אינו מתיימר להיות טולסטוי אבל בדרכו – מספר את סיפורה של אמריקה היום ומאפשר לנו להבין איך, לעזאזל, הגענו לעולם בו אנו חיים.
זה לא הספר הכי מאכזב או הכי משעמם ששאלתי בספרייה בזמן האחרון. תעשו את החשבון לבד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
