"האיש מסיטיבנק שאל, 'מה עם סערות ציטוקינים?'
סערות ציטוקינים, אלוהים. חשב ריק. הוא פיספס את חבטת הפתיחה. 'טוב,' אמר, 'סערות ציטוקינים זה רק רעיון ספקולטיבי. עקרונית, בנסיבות נדירות מסוימות, המערכת החיסונית עוברת למצב של תגובת-יתר ותוקפת את הגוף, מה שגורם לכשל בכמה מערכות איברים - '
'זה לא מה שקרה במגיפת השפעת של 1918?'
'זה מה שאומרים כמה אקדמאים, אבל כולם עובדים עם חברות תרופות שמשווקות מוצרים מתחרים.'
'אתה אומר שאולי זה לא נכון?'
'אתה צריך להיזהר מאוד במה שהאוניברסיטאות אומרות בימינו.'
'אפילו על 1918?'
'לדיסאינפורמציה יש צורות רבות,' אמר ריק והרים את הכדור שלו. 'האמת שציטוקינים הם גל העתיד'.
===
קוראים לי נצחיה, ואני אספנית נלהבת של איזכורי ספרות לפנדמיה העולמית הקודמת. זאת ששמעתי עליה במעומעם בלבד לפי פרוץ הפנדמיה הנוכחית. סערות ציטוקנים אכן גרמו לנזקים בשפעת הספרדית ב-1918, והן אלה שגורמות כעת את דלקת הריאות הדו צדדית המאפיינת את מחלת הקורונה. קרייטון לא הכיר קורונה. הוא כתב את הספר הזה ב-2006, ומת ב-2008. הוא לא תכנן שפריט המידע הזה יהיה רלוונטי איכשהו.
זה לא ספר על קורונה. ולא על שפעת. זה ספר על גנטיקה מולקולרית, ובעיקר על פטנטים והמצאות בתחום. יותר מכל זהו ספר מסוג "ספרי האג'נדה". זה היה ז'אנר נפוץ יותר בתחילת המאה העשרים, כאשר סופרים יצרו דמויות ועלילה עבת כרס כדי להציג סוגייה שבה היתה להם אג'נדה ברורה. הרומן היה חייב להיות עב כרס בגלל שמעבר ליצירת העלילה ובניית הדמויות היה צריך לתת להן גם להביע את עצמן ואת דעתן ברהיטות ארוכה. קרייטון החיה את הז'אנר מחדש. הוא לא בנה ממש רומן, יותר אוסף עלילות נפרדות שמשיקות זו לזו בצורה רפויה ומסופרות לסירוגין. בסוף הוא גם מצרף אחרית דבר שמסכמת את דעתו בנושא חידושים גנטיים - אין לתת זכויות פטנט על גנים, יש לתת לאדם זכות על רקמות גופו, יש לפרסם בפומבי נתוני מחקר ולא לאסור על מחקרים גנטיים כי המניעה לא תעשה כלום. כדי לפתח את הנקודות האלה בצורה סיפורית הוא משתמש ביותר מ-500 עמודים, וכמו שאמרתי כנראה שאין ברירה. אם רוצים גם עלילות, גם דמויות פחות או יותר עגולות, וגם נאומים וטיעונים - זה לוקח מקום. בין לבין משובצות "ידיעות חדשותיות" לכאורה בנושאים רלוונטים, אבל לא ברור במה הן תורמות.
סך הכל נחמד, אם מביאים בחשבון שאפשר לדלג חופשי על החלקים הטכניים יותר, אם מבינים שהוא לא מנסה לומר "אמא'לה קדימה אל תעשו את זה" כמו ספריה של רות אוזוקי לדוגמה, ואם מביאים בחשבון שעברו ארבע עשרה שנים מזמן הכתיבה ודברים השתנו בצורות כאלה ואחרות.
אפשר לקרוא. אפשר גם לוותר.


















