ביקורת ספרותית על האיש על החוף מאת קתרין סטדמן
ספר בסדר

---

כשהיינו ילדים, נהגנו להבהיל מישהו כשהתחבאנו וכשהוא התקרב צעקנו.."בה". איזה כיף היה לנו המבהילים ולו המובהל, כשהיה מסביר "בכלל לא נבהלתי..".
הזמנים השתנו, עכשיו, הכותבים יוצרים סצנות לסרטים. לא סתם סצנות לסרט אחד , אלא לסדרה.
גם ספר זה מועמד לגורל זה, וכולם יצאו מהסרט ויגידו.."בכלל לא נבהלתי..".
החטא של הספר הוא ההחמצה העצומה שבו. הוא מתאר בעיה של דיסוציאציה פסיכולוגית, "התנתקות" בלשוננו המודרנית. רופאי הנפש מבחינים בשלושה סוגים, אני ממליץ לקרוא על כך בגוגל ידידנו, יש שם תיאורים והסברים מרתקים. הגורמים לכך יכולים להיות פיזיולוגים , פגיעה או מחלת קשה שפוגעת ביותרת המוח, או אירוע טראומטי שגורם לנסיגה ושכחה.
אחד הסוגים המיוחדים הוא "פוגה". מונח לטיני שפירושו "בריחה". כל שומעי מוזיקה קלסית מכירים יצירות במבנה פוגה, המוכרת בהם היא "טוקטה ופוגה" של בך. שלכאורה אין שם בריחה, אבל מרדף ושילוב של המוטיב המרכזי בכלים שונים ובצלילים מורכבים כמו גלים שמגיעים מהים אחד אחר השני ומתאבכים בשובר הגלים.
זהו הסיפור של מפגש של אמה לואיס, פסיכיאטרית עם פציינט חסר זיכרון שנמצא על החוף. ההתמודדות של אמה לפתרון התעלומה מרתקת ויש בה מתח מובנה אמיתי וכן.
אם העלילה הייתה הולכת לאורך כל הדרך בכיוון זה הייתי אומר דייני עם ציון מקסימלי. אבל, רוחות המודרנה שמתוארות בתחילת הביקורת, נתנו דרור ליצר הרע של הכותבת ולכן במחצית הספר הופך הסיפור למקרי רצח וניסיונות לפגיעה ומדרדר בסוף למרדף עלוב.
אומרים על רוקפלר שהתחיל עם דולר בכיס והפך אותו למיליוני דולרים. יש כאלו שלוקחים מליוני דולרים והופכים אותם לכמה אלפים.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על האיש על החוף