ביקורת ספרותית על מלחמתו של פיקאסו - חורבן גרניקה ויצירת המופת ששינתה את העולם מאת ראסל מרטין
ספר מעולה

---

בעברי המפוקפק, אי שם בסוף שנות ה-80, למדתי צילום בבית הספר קמרה אובסקורה. באותן שנים שכן בית הספר ברחוב אלנבי בתל אביב, לא רחוק מפינת רחוב ברנר. אני חייב להודות שהתקופה בה ביליתי חלק ניכר מזמני בחדרי חושך עם אורות אדומים, זכורה לי כתקופה נהדרת של יצירה מלאת סיפוק. חודשים ארוכים לא הצלחתי להסיר מידי את ריח הפיקסר שדבק בהן. הצילום הוא בעייני תחום יצירתי במיוחד ועד היום ספרי הצילום תופסים חלק נכבד מהספרייה בביתי.

אחד המורים הנפלאים שאצלם זכיתי ללמוד היה בחור אנגלי בשם סטיב סגל. סטיב סגל המורה, לא הזכיר במאומה את אותו שחקן גברתן הנושא את אותו שם. למען הדיוק הוא היה ממש אנטיתזה שלו: איש קטן, צנום ועדין, נראה לפלף (או שהיום כבר מכנים אותם "היפסטרים"?) עם קוקו ומשקפי עיגולדים ובעל נפש של אמן. צלם בחסד עם יכולת ראייה מופלאה של דברים. לא ניתן היה לתפוס את סטיב כשאינו חמוש במצלמה אחת לפחות ולא משנה היכן הוא היה. עד כמה שאני זוכר סטיב הגיע לארץ מהממלכה המאוחדת בעקבות בחורה שאהב. כמה שנים לאחר שסיימתי את הלימודים, הצטערתי לשמוע שהאהבה כבר הסתיימה וסטיב החליט לחזור לממלכה. את החיבה שאני רוחש עד היום לתחום האמנות בכלל ולאו דווקא לצילום, אני חייב לסטיב.

באחד השיעורים שלו התנהל דיון סביב הנושא מהי תמונה טובה. לכל אחד מאתנו הייתה כמובן דעה שונה. היו שטענו כי הקריטריונים לצילום טוב הם הדפסה טובה ואיכות טכנית גבוהה, היו שטענו כי הנושא צריך להיות מעניין והיו כאלו שדברו בזכות הקומפוזיציה. לאחר שכל אחד הביע את דעתו, אמר לנו סטיב בשפה בה היה לו קל יותר להתבטא את המשפט הבא:
A good picture is a picture which demands an emotional response.

תגובה רגשית, זה כל הסיפור חברות וחברים. וניתן לומר את הדברים האלו על כל יצירת אמנות באשר היא, על מוסיקה, על ספר, על משחק כדורגל וגם על בן או בת זוג. על מה שלא מעורר אצלנו תגובה רגשית, אנחנו יכולים כנראה לוותר.

לפני מספר שנים נסעתי עם אשתי למדריד. אחד משיאי הביקור היה במוזיאון הנושא את שמה של מי שהיתה מלכת ספרד לצידו של חואן קרלוס: מוזיאון ריינה סופיה. הלכנו למוזיאון בעיקר כדי לראות את הגרניקה, יצירתו המונומנטלית של פיקאסו. קשה לי להאמין שיש אדם שאינו מתרגש בעומדו לפני היצירה הזו, אותה צייר פיקאסו שבועות ספורים לאחר ההפצצה, ההרס והטבח הנורא שזרעו בעיר הבסקית חיילות האויר של היטלר ומוסוליני באפריל 1937 בזמן מלחמת האזרחים הנוראית שהשתוללה בספרד.

פיקאסו, שבאותה תקופה חי כבר כמה עשרות שנים בצרפת, לא יכול היה להישאר אדיש לאירועים האלו וצייר את היצירה הנושאת את שם העיר: גרניקה. גדולתה של היצירה (פרט לגודלה הפיזי שבמקרה זה בהחלט יש לו השפעה) היא העובדה כי פיקאסו לא צייר כלל כלי מלחמה אלא רק את זעקתם של האנשים, תוך כדי שהוא מזכיר כמה יצירות אחרות כמו הפייטה (הורדתו של ישו מהצלב), פסל החירות ואת הסוס מציורו של גויה "שניים במאי 1808".

ספרו של ראסל מרטין משלב בין שני נושאים שאליהם יש לי חיבה עמוקה: אמנות והיסטוריה מודרנית. מרטין מספר לנו על מלחמת האזרחים ועליתו של פרנקו, על הקשר שלו עם שני עמיתיו הפשיסטים היטלר ומוסוליני, על הטרגדיה של גרניקה ובמקביל עוסק בביוגרפיה של פיקאסו בעקר בהקשר של הציור הזה אך לא רק: על כך שלמרות שנותיו הארוכות בפריס נשאר פיקאסו קודם כל פטריוט ספרדי, על סרובו להציג את הגרניקה בספרד כל זמן שפרנקו בשלטון, על התחנות הרבות בהן עבר הציור, על שנותיו הרבות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, כיצד הוא שימש את המחאה נגד מלחמת וייטנאם ועד שעזב את ניו יורק (לא בלי מאבק) לטובת הצגתו במוזיאון הפרדו, משם עבר לאחר כמה שנים לריינה סופיה. גם אז לא תמו המאבקים על מקום הצגתו: תושבי גרניקה חשבו שמן הראוי להציגו בעירם אך עד עתה תביעתם לא נענתה וזה כנראה כבר לא יקרה.

כמה חבל שפיקאסו כבר היה בעולם שכולו טוב כאשר פרנקו הלך לעולמו וספרד שינתה את פניה.

ספר נפלא, סיפור מרגש ומעניין שבהחלט שווה 5 כוכבים בסולם גורן.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על מלחמתו של פיקאסו - חורבן גרניקה ויצירת המופת ששינתה את העולם