לפני שאכתוב על הרומן הזה, אתחיל בסיפור משלי.

קצת לפני הסגר הראשון שנכפה עלינו בגין הקורונה, נלוויתי לבן-זוגי לפגישה עסקית עם הקניין הראשי באחת מרשתות המזון. אך אבוי, את הפגישה הזו מחמת אילוצים, הקניין קבע באחד החדרים היותר נידחים, בסניף הרשת הפחות מלהיב, בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב שעליה אין צורך להכביר מילים... טוב, חיפשנו חיפשנו, עלינו ירדנו, נדחקנו בין "המוני אדם" שהסתובבו שם, כן, לא מעט זרים, ורגע לפני שנכנסנו למקום, זיהיתי חנות גדולה, גדולה מאוד אפילו וריקה, ומחוץ לה התגודדו ערמות של ספרים, חלקם היו פזורים ללא סדר, חלקם ניצבים בשורות צמודים זה לזה והאחרים היו מונחים כמגדלים לתפארת. "להשכרה" זעק שלט גדל ממדים על גבי הוויטרינה. בעצם השלט הזה והריקות, רמזו שאני מוזמנת לקחת, בשירות עצמי כמובן וללא תשלום- מכל הבא ליד !! ניסיתי להצדיק את מעשה ה"מחטף" שלי בכך שאני בעצם עושה חסד עם הכותרים הללו - מחזירה להם ולכותביהם את הכבוד המגיע - וכי מה הייתה האלטרנטיבה ? גריסה מאורגנת במקרה הטוב, או השלכה למזבלה העירונית. ו"שניצל וינאי" היה אחד הכותרים שאליהם שלחתי יד. בעצם לא לקחתי לעצמי מעבר לכמות ששתי ידי יכולות היו להכיל. אולי 5 ספרים מן הסוג שבוודאי לא הייתי מחפשת בכוונה תחילה, וכאלה שגם לא קראתי ביקורות או המלצות אודותיהם.

אז בלי המלצות ובלי התכוונות התחלתי עם "כמו שניצל וינאי", וקראתי אותו בשצף תוך שלושה ימים. הוא סיפק סוג של חוויה כזו שנקלעים אליה בנסיעה ברכבת, או בשדה התעופה או במטוס, כשלצדינו מתיישבת או מתיישב זר גמור ותוך דקותיים שוטחים בפנינו את קורותיוהם - רגע לפני שמגיעים ליעד וממשיכים איש איש לדרכו. ככה זה הרגיש לי. מעניין שדווקא הנסיעות ברכבת ובמטוס, מאפשרות השתפכות בפני זרים שלא בטוח אם בסיטואציה אחרת היו נעתרים להיחשף בקלות ובכנות הזו ...

"אז מה היה לנו שם"– כמו שהגששים היו אומרים– בית גידול ייקי, עם כל מה שמשתמע מכך, מאופק, מדויק, קר ומנוכר, זוג הורים לילדה אחת (המספרת) או זו שישבה לצידי ברכבת- דודה ודוד, ועוד דוד ודודה, ואהבת נעורים, והתמודדות עם הבדידות של היות לבד באמצע החיים, וסודות (אבל בלי שקרים), בעיקר סוד אחד שההתחקות של המספרת אחריו מפיחה חיים במשפחה הקרה הזו ומאיצה את דופק הלב שמתחיל להזרים דם וגורם לה לחוש את החמימות המתבקשת להוריה ולמקורותיה או יותר נכון לקורות אותם טרם הגעתם ארצה ורגע לפני שהרשע ההוא יימח שמו שם את ידו על היהודים. וישנו גם סיפור אהבה מוחמץ, של האם הכנועה שמתחבר לסיפור האהבה הראשונה של המספרת.

אפשר לקרוא את "השניצל הוינאי" עם תוספת פירה, אפשר עם צ'יפס וקצת קטשופ – כי בכל אופן צריך לתבל לייקים את האוכל הקר, (הם לא היו מהסוג החובב נקניקיות וכרוב מסתבר...) ואם אתם בטח תשאלו איך שניצל וינאי מתקשר עם ייקים וגרמניה ? אז כדאי שתקראו ...

וכן, אני שמחה שהצלתי מהערמות הזנוחות שהתגלגלו ללא דורש בתחנה את השניצל הזה, ואת האחרים, כי רק באקראי הייתי מגיעה לספרים האלו. ואתם יודעים מה ? נורא כיף לדבר עם "זרים" ולשמוע את קורותיהם . כך במציאות וכך גם בקריאה.

ואני לא אסיים במשפט המתנצל שהספר אומנם הוא לא יצירת מופת ... כי אין צורך בהסברים מלומדים. קוראים ונהנים או שלא, ולגמרי לא חשוב לתת ציונים ונקודות .

לפני שאכתוב על הרומן הזה, אתחיל בסיפור משלי.

קצת לפני הסגר הראשון שנכפה עלינו בגין הקורונה, נלוויתי לבן-זוגי לפגישה עסקית עם הקניין הראשי באחת מרשתות המזון. אך אבוי, את הפגישה הזו מחמת אילוצים, הקניין קבע באחד החדרים היותר נידחים, בסניף הרשת הפחות מלהיב, בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב שעליה אין צורך להכביר מילים... טוב, חיפשנו חיפשנו, עלינו ירדנו, נדחקנו בין "המוני אדם" שהסתובבו שם, כן, לא מעט זרים, ורגע לפני שנכנסנו למקום, זיהיתי חנות גדולה, גדולה מאוד אפילו וריקה, ומחוץ לה התגודדו ערמות של ספרים, חלקם היו פזורים ללא סדר, חלקם ניצבים בשורות צמודים זה לזה והאחרים היו מונחים כמגדלים לתפארת. "להשכרה" זעק שלט גדל ממדים על גבי הוויטרינה. בעצם השלט הזה והריקות, רמזו שאני מוזמנת לקחת, בשירות עצמי כמובן וללא תשלום- מכל הבא ליד !! ניסיתי להצדיק את מעשה ה"מחטף" שלי בכך שאני בעצם עושה חסד עם הכותרים הללו - מחזירה להם ולכותביהם את הכבוד המגיע - וכי מה הייתה האלטרנטיבה ? גריסה מאורגנת במקרה הטוב, או השלכה למזבלה העירונית. ו"שניצל וינאי" היה אחד הכותרים שאליהם שלחתי יד. בעצם לא לקחתי לעצמי מעבר לכמות ששתי ידי יכולות היו להכיל. אולי 5 ספרים מן הסוג שבוודאי לא הייתי מחפשת בכוונה תחילה, וכאלה שגם לא קראתי ביקורות או המלצות אודותיהם.

אז בלי המלצות ובלי התכוונות התחלתי עם "כמו שניצל וינאי", וקראתי אותו בשצף תוך שלושה ימים. הוא סיפק סוג של חוויה כזו שנקלעים אליה בנסיעה ברכבת, או בשדה התעופה או במטוס, כשלצדינו מתיישבת או מתיישב זר גמור ותוך דקותיים שוטחים בפנינו את קורותיוהם - רגע לפני שמגיעים ליעד וממשיכים איש איש לדרכו. ככה זה הרגיש לי. מעניין שדווקא הנסיעות ברכבת ובמטוס, מאפשרות השתפכות בפני זרים שלא בטוח אם בסיטואציה אחרת היו נעתרים להיחשף בקלות ובכנות הזו ...

"אז מה היה לנו שם"– כמו שהגששים היו אומרים– בית גידול ייקי, עם כל מה שמשתמע מכך, מאופק, מדויק, קר ומנוכר, זוג הורים לילדה אחת (המספרת) או זו שישבה לצידי ברכבת- דודה ודוד, ועוד דוד ודודה, ואהבת נעורים, והתמודדות עם הבדידות של היות לבד באמצע החיים, וסודות (אבל בלי שקרים), בעיקר סוד אחד שההתחקות של המספרת אחריו מפיחה חיים במשפחה הקרה הזו ומאיצה את דופק הלב שמתחיל להזרים דם וגורם לה לחוש את החמימות המתבקשת להוריה ולמקורותיה או יותר נכון לקורות אותם טרם הגעתם ארצה ורגע לפני שהרשע ההוא יימח שמו שם את ידו על היהודים. וישנו גם סיפור אהבה מוחמץ, של האם הכנועה שמתחבר לסיפור האהבה הראשונה של המספרת.

אפשר לקרוא את "השניצל הוינאי" עם תוספת פירה, אפשר עם צ'יפס וקצת קטשופ – כי בכל אופן צריך לתבל לייקים את האוכל הקר, (הם לא היו מהסוג החובב נקניקיות וכרוב מסתבר...) ואם אתם בטח תשאלו איך שניצל וינאי מתקשר עם ייקים וגרמניה ? אז כדאי שתקראו ...

וכן, אני שמחה שהצלתי מהערמות הזנוחות שהתגלגלו ללא דורש בתחנה את השניצל הזה, ואת האחרים, כי רק באקראי הייתי מגיעה לספרים האלו. ואתם יודעים מה ? נורא כיף לדבר עם "זרים" ולשמוע את קורותיהם . כך במציאות וכך גם בקריאה.

ואני לא אסיים במשפט המתנצל שהספר אומנם הוא לא יצירת מופת ... כי אין צורך בהסברים מלומדים. קוראים ונהנים או שלא, ולגמרי לא חשוב לתת ציונים ונקודות .