הספר מציג צורת כתיבה שלא הכרתי, מזרז כשצריך ומשתהה כשחייבים. הסיפור מתפרס לאורך זמן רב ובכך מדגים את החיים מכל כך הרבה זוויות. מפתיע לקרוא ספר מהמאה ה19 ולראות כמה האדם הוא יצור שלא משתנה, וטבעו נותר כשהיה גם אם הקדמה רווחת בימינו.
המסקנות של הסופר כל כך רלוונטיות לימינו שזה פשוט מפחיד.
מכניס אותכם לעולם שתרצו להשתהות בו כמה שיותר. מדהים!

סוג של פאדיחה, הסיבה שבגללה קראתי אותו עכשיו.

הייתי במחזמר. נכון, לא הייתי חייבת אבל זה נראה לי הוגן לאור זה שכל השלוש הסכימו לכך שנישן באיסט אנד ושנלך יחד למשחק כדורגל ונשב ביציע שמאחורי השער עם הלה פמיליה של צ'לסי (ולא, אני לא אוהדת, סתם הכרטיסים הזולים ביותר שהצלחתי להשיג במיקום שכל כולו, כמו שכינה אותו מוכר הכרטיסים, "גוד אטמוספיר"). האמת היא שהן הסכימו כמעט לכל ההעדפות שלי, כולל שוטטויות גרפיטי, גלריות, בתי קברות וגינות קהילתיות, כאלה שהריח השולט בהן הוא של עלים מעושנים ולכל אדם שלישי שנמצא שם יש כלי נגינה ביד. הן אפילו הסכימו להקריב מסעות קניות באוקספורד סטריט לטובת חנויות יד שניה ושווקים שוליים למיניהם. היה כיף. אפילו להן.

אבל כן, הלכנו למחזמר. מסוג הדברים שחשבתי שאף פעם לא יקרו לי. אחרי שצלחתי את כל השנים, כולל כל שנות הילדות שלי ושל צאצאי בלי להגיע לשום פסטיגל, בלי מוזיאוני שעווה, בלי להכנס למקומות נחשבים ועמוסי תורים כמו הלובר למרות שהייתי כמה פעמים בעיר האורות, בא הדבר הזה. בהפסקה עוד בדקתי אם יש סיכוי שהן מיצו, אבל שתיים מתוכן, היותר צעירות, רצו להישאר. נשארנו.

בהשוואה למחזמר הקריאה היתה מהנה, אבל זו באמת לא חוכמה. זה ספר שהפעם הקודמת בה קראתי אותו היתה איפשהו בין גיל 12 ל 14 ונדמה לי שנהניתי אז, אבל אני לא באמת זוכרת. הוא ממחיש היטב את ההבדלים בין ספרות לנוער לבין ספרות למבוגרים. הוא מתעסק בנושאים ערכיים, צדק, מוסר, חופש, ויש בו מתח ודרמות ורומנטיקה, רק שהכל פשוט וחד מימדי. יש טובים ויש רעים, והרעים אמנם יכולים לזכות ברגעי הארה ולהיות טובים לרגע, אבל זה כמובן קורה בלי שום הכנה או לבטים או תהליך מאיזשהו סוג.

העלילה, המתארת את קורותיו של ז'ן ולז'ן, אסיר משוחרר שנכלא ל 19 שנים בעקבות גניבת כיכר לחם, ונסיונותיו לשוב ולקחת חלק בחברה, יחד עם קורותיה של קוזט, ילדה שננטשה עקב מצוקות החיים של אם חד הורית, היא עלילה דרמטית ומפותלת ותודות לה הקריאה אפשרית גם בגילי, אבל התחושה הכללית היא זאת שמתקבלת מקריאה של סיפורי אגדה ולאו דוקא מקריאה של רומן חברתי המעוגן במציאות היסטורית.

יופי של ספר לילדים.

ספר קלאסי, הדבר האמיתי, סיפור של אהבה וכאב וסוג של מסתורין ללא כל יומרות.
המהפכה הצרפתית לא התחילה ונגמרה עם שלטונו של נפוליון, אלא המשיכה לפכות בגלים קטנים לאורך כל המאה ה-19 עם התפרצויות גועשות מפעם לפעם והרוח הזאת מפעמת כנראה עד היום - הפרולטריון נגד הבורגנים.
ויקטור הוגו תמך לפי הספר בכל מאודו במהפכנים וברא את הגיבור המהפכני האולטימטיבי ז'אן ולז'אן. הוא יצק לתוכו את הערכים האמיתיים שהוא רוצה למצוא במהפכה. ז'אן ולז'אן יוצא מהכלא של הנידונים לעבודת פרך, מתקבל בביתו של הגמון טוב לב, גונב את חפציו וכשהז'נדרמים מביאים אותו להגמון זה טוען שהוא העניק לו את החפצים האלה וכך מציל אותו מכליאה נוספת וגם נותן לו את האפשרות להתחיל מחדש.
מעשה זה הוא אבן הדרך בחייו של ולז'אן, עמוד האש לפיו הוא טווה את כל דרכו. הוא אדם קשה כאבן אך עוזר ללא הרף לנזקקים ולבני העם הפשוט, כולל השתתפותו במהפכה עצמה מבלי שהוא שופך טיפת דם אחת.
ומאחר והוא נרדף עדיין לאורך הספר על ידי המשטרה ועוד טיפוסים הוא סוג של איש צללים שעושה את מעשיו בסתר ותחת זהויות שונות.
אין בימינו אנשים כאלה וגם לא ערכים כאלה של כבוד ללא תנאי וגם צרפת היא כבר לא צרפת.
ספר מרתק לסבלניים שבנו.

נשאר לי ריח מוחשי מהתקופה ההיא.
ספר כל כך נוגע. שובה לב שמעורר אהבה אמיתית לדמיויות.
אחד הספריםנ הנדירים שקראתי.
הסיפור נשאר הרבה אחרי שנגמר. יצירה כ"כ אדירה עד שהייתי רוצה להכריח כל אדם לקרוא אותה.אני מרגישה חייבת לספר לכל מי שאני מכירה כמה זה מדהים.
ספר שגורם לחוויה חזקה ועוצמתית.
ספר שמעורר את המחשבה ואת הסקרנות.גורם לך לשאול שאלות על החיים
זה ספר שאפשר ללמוד ממנו המון!
ספר מאוד מרגש!שהדמעות זולגות בלי להרגיש.
גורם לך לבכות,להתעצבן,להיות במתח,להעריץ
ופשוט להיות בנאדם יותר טוב!מרחיב את הלב,לרצות להשתפר תמיד.ואף פעם לא לתת ליצר הרע להשתלט גם אם פוגעים בך מזלזלים לא מעריכים.
לא לנקום לא לשנוא כי זה הכי קל.זו מעלה להמשיך להיות מי שאתה וללכת בדרך הטובה למרות הכל.
הספר נותן כל כך הרבה בתמורה לכמה שקלים שמשלמים עליו .תובנות, חוכמת חיים, אמונה, ערך מוסף בנתינה, עזרה, טוב לב אכפתיות התחשבות שיש בזה הרבה סיפוק.כל כך הרבה ניגודיות.הרבה טוב לצד הרבה רע.
התענגתי על כל משפט ומשפט כל כך הרבה עומק,השראה ,הזדהות.
חבל שספרים כאלה כבר לא נכתבים.
ויקטור הוגו הוא פשוט אומן ונשגב.

עלובי החיים בתוך עולם של נערים צעירים עם רצון אמתי לשינוי שמוכנים להקריב את חייהם, עלובי החיים בתוך עולם של דמות אצילה שכל רצונה הוא רק עשיית טוב לאדם ולאנושות, המוותרת במשך חייה כמה פעמים על הכול, על גאולת גופה, אך ורק כדי להתקרב לגאולת נפשה, האמת. אבל בתוך העולם הזה הם רק מעטים, ושם הספר מעיד על מה שבעיקר קיים, אנשים עלובים, עלובי החיים. אנשים שנכנעים ברצון ובתשוקה לחומר, ואולי יש בתוכם פוטנציאל כזה או אחר, אבל הוא מעולם לא התממש וכנראה גם לעולם לא יתממש. לא תמיד באשמתם, אבל בעקבות הגורל וגם בעקבות העובדה (כדי לא להתיר אותם לגמרי), שברגעים הבודדים שיכלו לבחור בטוב, הם הסתובבו, הדמויות הללו שוקעות ושוקעות, והעולם שלהן, והעולם סביבן, הופך למרושע ומגעיל. מושגים של אהבה, אהבה כנה, אמתית, נפש קרובה ואצילה שמחברת את הכל, שנותנת משמעות לחיים, ומעבר לזה (שהרי גם חיים של עשיית טוב נותנים משמעות) נותנת כוחות אדירים לחיים. החיבור הנשמתי העמוק הזה יכול לגרום לדברים (שבהסתכלות נורמטיבית לא היו מתרחשים), לקרות ולהאיר את העולם. והנה גם מערכת המשפט, הנקודה שצריכה להיות אמת בתוך כל העולם הזה, מתגלה כהפך הגמור. בשם אותו צדק, אדם שגנב פרוסת לחם לאחותו החולה, נידון לשנים של כלא ועבודות פרך, ובינתיים, עלובי החיים האמתיים עושים את שלהם...

הספר מבליט את נקודת התשובה אצל האדם.
"כלום לא הייתה לו מטרה אחרת, נשגבה ואצילית? להציל – לא את עצמו – אלא את נפשו?" (עמוד 104) וכאדם שעשה שינוי אמיתי, אין עוררין על כך, האם יש סיכוי שהעבר אי פעם יישכח לגמרי, האם לא יצטרך להחליף את זהותו, או שמא אין זה משנה בכלל, כי זהותו, פניו, אם יהיה בכלא או לא, זהו רק הצלת עצמו, ומה עם הצלת נשמתו? כנראה שהמעשה הנכון, גם אם זה אומר להקריב את הכל, וגם אם זה אומר שבמעשה הזה הוא ימנע שוב מלעשות את הטוב שעשה כבר כל כך הרבה שנים כדי לתקן את העבר. כי כנראה שיא התיקון הגיע, החיים בשפל מתוך נקודה של אמת, ושם תגיע התשובה, ושם הוא יגאל את נפשו.

נקודה מעניינת נוספת בספר, היא נקודת חירות והחופש של האדם.
ומה ההבדל בין האסיר שנידון לשנים בכלא, אומלל, קם עם שחר ועובד עד החשיכה, הישן על מזרני קש דקים בכפור, כשבקושי נותנים לו מספר שעות לישון. והגרוע מכל, אין לו שם, הוא רק מספר אחד מיני רבים. חיים של בושה והשפלה.
ולעומתו הנזירה, בריה צנומה שחיה בהכנעה, מעולם לא הכריחו אותה, אך גם היא ישנה בקושי, בתנאים אומללים, גם היא שפופה אך מבחירה. גם היא לא שותה יין ואוכלת בשר, גם היא לובשת בגדים בצבע אחד שלעולם לא משתנים.
ההבדל האמתי הוא לא שהראשונים גברים והשניים נשים. אולי ההבדל הוא שהראשונים בבוא היום יצאו לחירותם, והשניים, נמצאים שם לעד. אך הכול נהפך שוב מול הבנה אחרת, שחירות זה לא מושג חיצוני, והדרך להשיגה יכולה להיות גם שם. (מבוסס על עמוד 224)

כתיבה (וגם תרגום) מחושבת, קולחת, זורמת, נקייה ועם זאת כל כך עמוקה. בלי להרגיש אפשר לסיים את הספר כמה פעמים, ולהרגיש חיבור מלא. לעניות דעתי, הושקעה בספר מלאכת מחשבת עצומה (כך שגם אם אמרתי שהוא זורם, זה ממש לא מעיד שהוא פחות טוב). וכמובן שעלילה מהנה, מרתקת שבתוכה המון מחשבות ותהיות, שהיכולת להזדהות עמן בלתי נמנעת.

אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי אי פעם,אם מסר אחד ברור שאין לשפוט אנשים על סמך עברם
מדהים עד כמה הספר הזה עדיין אקוטאלי .

עלילה יפה וכתיבה יפה, אבל הספר היה ארוך ומייגע. אל תתחילו אפילו