עלובי החיים בתוך עולם של נערים צעירים עם רצון אמתי לשינוי שמוכנים להקריב את חייהם, עלובי החיים בתוך עולם של דמות אצילה שכל רצונה הוא רק עשיית טוב לאדם ולאנושות, המוותרת במשך חייה כמה פעמים על הכול, על גאולת גופה, אך ורק כדי להתקרב לגאולת נפשה, האמת. אבל בתוך העולם הזה הם רק מעטים, ושם הספר מעיד על מה שבעיקר קיים, אנשים עלובים, עלובי החיים. אנשים שנכנעים ברצון ובתשוקה לחומר, ואולי יש בתוכם פוטנציאל כזה או אחר, אבל הוא מעולם לא התממש וכנראה גם לעולם לא יתממש. לא תמיד באשמתם, אבל בעקבות הגורל וגם בעקבות העובדה (כדי לא להתיר אותם לגמרי), שברגעים הבודדים שיכלו לבחור בטוב, הם הסתובבו, הדמויות הללו שוקעות ושוקעות, והעולם שלהן, והעולם סביבן, הופך למרושע ומגעיל. מושגים של אהבה, אהבה כנה, אמתית, נפש קרובה ואצילה שמחברת את הכל, שנותנת משמעות לחיים, ומעבר לזה (שהרי גם חיים של עשיית טוב נותנים משמעות) נותנת כוחות אדירים לחיים. החיבור הנשמתי העמוק הזה יכול לגרום לדברים (שבהסתכלות נורמטיבית לא היו מתרחשים), לקרות ולהאיר את העולם. והנה גם מערכת המשפט, הנקודה שצריכה להיות אמת בתוך כל העולם הזה, מתגלה כהפך הגמור. בשם אותו צדק, אדם שגנב פרוסת לחם לאחותו החולה, נידון לשנים של כלא ועבודות פרך, ובינתיים, עלובי החיים האמתיים עושים את שלהם...
הספר מבליט את נקודת התשובה אצל האדם.
"כלום לא הייתה לו מטרה אחרת, נשגבה ואצילית? להציל – לא את עצמו – אלא את נפשו?" (עמוד 104) וכאדם שעשה שינוי אמיתי, אין עוררין על כך, האם יש סיכוי שהעבר אי פעם יישכח לגמרי, האם לא יצטרך להחליף את זהותו, או שמא אין זה משנה בכלל, כי זהותו, פניו, אם יהיה בכלא או לא, זהו רק הצלת עצמו, ומה עם הצלת נשמתו? כנראה שהמעשה הנכון, גם אם זה אומר להקריב את הכל, וגם אם זה אומר שבמעשה הזה הוא ימנע שוב מלעשות את הטוב שעשה כבר כל כך הרבה שנים כדי לתקן את העבר. כי כנראה שיא התיקון הגיע, החיים בשפל מתוך נקודה של אמת, ושם תגיע התשובה, ושם הוא יגאל את נפשו.
נקודה מעניינת נוספת בספר, היא נקודת חירות והחופש של האדם.
ומה ההבדל בין האסיר שנידון לשנים בכלא, אומלל, קם עם שחר ועובד עד החשיכה, הישן על מזרני קש דקים בכפור, כשבקושי נותנים לו מספר שעות לישון. והגרוע מכל, אין לו שם, הוא רק מספר אחד מיני רבים. חיים של בושה והשפלה.
ולעומתו הנזירה, בריה צנומה שחיה בהכנעה, מעולם לא הכריחו אותה, אך גם היא ישנה בקושי, בתנאים אומללים, גם היא שפופה אך מבחירה. גם היא לא שותה יין ואוכלת בשר, גם היא לובשת בגדים בצבע אחד שלעולם לא משתנים.
ההבדל האמתי הוא לא שהראשונים גברים והשניים נשים. אולי ההבדל הוא שהראשונים בבוא היום יצאו לחירותם, והשניים, נמצאים שם לעד. אך הכול נהפך שוב מול הבנה אחרת, שחירות זה לא מושג חיצוני, והדרך להשיגה יכולה להיות גם שם. (מבוסס על עמוד 224)
כתיבה (וגם תרגום) מחושבת, קולחת, זורמת, נקייה ועם זאת כל כך עמוקה. בלי להרגיש אפשר לסיים את הספר כמה פעמים, ולהרגיש חיבור מלא. לעניות דעתי, הושקעה בספר מלאכת מחשבת עצומה (כך שגם אם אמרתי שהוא זורם, זה ממש לא מעיד שהוא פחות טוב). וכמובן שעלילה מהנה, מרתקת שבתוכה המון מחשבות ותהיות, שהיכולת להזדהות עמן בלתי נמנעת.