ביקורת ספרותית על ידיד העולם כולו מאת יורק בקר
ספר טוב

---

הסיפור הזה מתחיל בסצינה לפנתיאון: 
בחור שכלום אנחנו לא יודעים עליו מארגן לעצמו התאבדות. הוא אוטם את דלת המטבח ואת החלונות, פותח את הגז ומחכה. רק אז הוא מבין שיש כמה חורים בתכנית שלו, כי את זמן ההמתנה הוא לא לקח בחשבון ואין לו במה למלא אותו. יוצא, לוקח איזה ספר, נכנס, ככה שאת זה הוא מצליח לפתור אבל אז הוא מבין שהוא בעצם לא יודע אם הגז כבד או קל יותר מהאוויר. הכל קורה לפני עידן הגוגל כך שהפתרון המעשי הוא לדאוג לזה שהראש שלו יהיה בדיוק באמצע הגובה שבין התקרה לרצפה ואת זה הוא משיג באמצעות ישיבה על כסא שמונח על השולחן. כל האירוע הזה מסתיים בכשלון חרוץ  וכבר כאן ברור שלא משנה כמה טרגית תהיה הסיטואציה,  הטיפול בה יהיה באמצעות הומור.

אלבר קאמי כבר כתב פעם ש“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה." אם זו שאלת היסוד, הרי כאן אנחנו מתחילים עם התשובה, כלומר, זה קצת כמו לקרוא משהו מהסוף להתחלה. 

במשך רובו של הספר הקצר הזה הרגשתי ככה. שבבי רעיונות מעניינים מאד מסתובבים תלושים ולא מקבלים איזה הקשר חד, אבל אולי זה חלק מהעניין, כי הגיבור פה תלוש לא פחות מהרעיונות האלה. אבל הסוף, כמו ההתחלה, הוא מצויין. הוא מציע הקשר שמאפשר לאסוף אליו את כל אותם רעיונות ומייצר תפיסת עולם ברורה של אדם שמתקשה למצוא את מקומו, שמחפש הגיון בעולם מסוכסך ונבצר ממנו להתעלם מכל האסונות ומכל המלחמות ומכל התהליכים הפוליטיים והחברתיים שמתקיימים בו.


זה תיאור נפלא של מי שלא מצליח להתברך באסקפיזם והוא מזכיר לי כמה חברים שלי, במיוחד אחת מהם, שלוקחת ללב כל אירוע שמופיע בעיתון וכשהסביבה הפוליטית בעולם היא של loss-loss, כמו זאת שאנחנו חיים בה היום (אפרופו המשפט המדובר), לפעמים התאבדות נראית כמו אופציה לא רעה בכלל, בטח אם כדי לשנות משהו אתה צריך לגייס למאבק שלך עוד כמה מיליארדים של בני אדם. 

(התרגום, אגב, מזעזע)

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ידיד העולם כולו