ביקורת ספרותית על וייט ריבר בוערת - דייב גרני #6 מאת ג'ון ורדון
בזבוז של זמן

---

בוא חברים, בואו, יש לנו כאן אג'נדה במבצע, רק היום!
אחד פלוס אחד!
קבלו ספר מתח + אג'נדה במחיר מיוחד!
אג'נדה ייחודית, נוקבת, פרובוקטיבית ואקטואלית (כתוב על הכריכה!)
שימו לב: אנחנו -
בעד מה שטוב ונגד מה שרע!
כזה עוד לא ראיתם, הא?!
גזענים מרושעים וחסרי מעצורים - רק אצלנו!
ואנחנו
- תופים! -
נגדם!
כי אנחנו הטובים!
הריעו לנו!

***

אני לא ממעריציו של ג'ון ורדון, וקוראת את הספרים שלו רק אם הם במקרה מגיעים לידי (וכן, אם הוא נמצא בבית של ההורים שלי על המדף זה נקרא שהוא הגיע לידי במקרה).
מה הבעיה עם ג'ון ורדון?
הנה:

א. הדמויות של גרני, הגיבור הראשי, ומדלן אשתו - מעצבנות. הם בקושי מתקשרים ביניהם, רוצים דברים שונים בחיים ולא ברור מה מחזיק אותם יחד. 

ב. הוא משתמש בטריקים שחובבי ספרות המתח מכירים כבר, אבל עושה את זה ברצינות, בכבדות ובאיטיות כאילו הוא המציא אותם הרגע וצריך להסביר לנו אותם לאט לאט וכולנו נעמוד המומים ומשתאים למראה החכמה העילאית של הבלש המבריק.
סצנה אופיינית:
בישיבת עבודה בה משתתף גיבורנו האמיץ גרני יחד עם ראש העיר, התובע המחוזי, מפקד תחנת המשטרה והשריף (נראה לי שאלו התפקידים, הלכתי לאיבוד בסבך ההיררכיה המשטרתית האמריקאית), מתברר שבזירה נמצאו פלסטר עם דם של החשוד וטביעת אצבע על חפץ בודד בזירה.
ולא היו טביעות אצבעות על הדידית של הדלת? שואל הבלש המבריק
כולם מסתכלים עליו במבטים מלאי תהיה.
לא... לא היו, מה זה משנה בכלל? למה הוא מפריע עם שאלות חסרות פשר? לאן הוא חותר, מישהו מבין?
תראו, בנסיבות מסויימות זה יכול לגרום לך להרגיש מוחמא: איזה חכם אני, הקורא, עליתי על הכשל בראיות, הבנתי מה שגיבורי הספר עוד לא הבינו...
אבל בנסיבות המסויימות האלה התחושה היא יותר של עלבון לאינטלגנציה.
ורדון, אתה באמת רוצה שנאמין שאף אחד מהחברים המכובדים ובעלי הניסיון סביב השולחן לא חשב שזה מוזר שהרוצח יטרח ללבוש כפפות בשביל לפתוח את הדלת ואז יוריד אותן כדי להשליך פלסטר עם דם במקום בולט בזירה?
שאף אחד מהם לא דמיין את עורך הדין של ההגנה בנאום תיאטרלי לפני המושבעים קורע לגזרים את התסריט הזה?
אני מבינה שהם אנשים חשובים ועסוקים ואין להם זמן לקרוא ספרי מתח ודרמות משפטיות כמונו פשוטי העם ובכל זאת... קצת הגיון בריא, מישהו?
וכמה זמן ורדון משחק על הנקודה הזאת, וכמה זמן עד שהבלש שלו חושף את התאוריה השערורייתית שלו: שהראיות האלו נשתלו בזירה במכוון! ואיזה הלם לכל מי ששומע אותו.
אוי, הפיהוקים.

ג. ופה אני חוזרת לנקודת ההתחלה והיא האג'נדה, אוי האג'נדה. וגם כאן ורדון מתייחס אלינו הקוראים כמו אל חבורת רפי שכל. אם הגזענים שלו לא יהיו מאוד גזענים ובוטים ומדברים באופן הכי לא פוליטיקלי קורקט שאפשר - אולי לא נבין כמה שהם לא בסדר, וכמה שאנחנו אמורים להיות נגדם וכמה טהור ויפה הוא הגיבור שלנו, גרני.
הבנו, ורדון, הבנו.
אפשר להנמיך ווליום?
הבעיה היותר גדולה היא שהאג'נדה והמתח - לא מתערבבים יפה ביחד, ומכאן קצת ספוילר, אבל קחו ברוח טובה כי אחרי זה אתם באמת יכולים לוותר בלב שקט על הקריאה. 
כי מצד אחד ורדון רוצה להיות נגד הרעים ובעד הטובים ומצד שני - זה מוביל לפתרון פשוט וצפוי מדי, נכון? הרעים עשו את זה...
לכן צריך בסוף טוויסט, כך שאם זה לא הרעים זה חייב להיות מישהו מהטובים, אופס.
לכן בשלב הזה, נגלה שאחד הטובים, לוחם דגול בגזענות, הוא בעצם פסיכופת מוחלט נטול אג'נדה מה שקצת ממסמס את הפואנטה של הספר (הפרובוקטיבי‭ ‬והאקטואלי, הכריכה אומרת!) אבל הי, בשביל זה ורדון דחף את האג'נדה כל כך חזק לאורך הספר, כדי להגיע לסיום המפואר שלו בלי הפרעות.
אגב, הטוויסט הסופי הזה היה בשימוש בספר של אגתה כריסטי שאהבתי מספיק כדי לזכור אותו עד היום, והיא עשתה את זה בפחות עמודים ובלי אג'נדה.
זה כבר ספר שני של ורדון שבו הפואנטה מכרת לי מספרים ישנים של אגתה כריסטי והמסקנה הבלתי נמנעת שלי היא שצריך לשלוח את הגיבורים של ורדון בדחיפות למרתון ספרי אגתה כריסטי. זה יעזור להם לפתור תעלומות במהירות וביעילות ואולי נקבל ספרים קצת פחות מרוחים.
לחילופין, אולי אלו אנחנו, הקוראים, שצריכים לחזור לאגתה כריסטי ולעזוב כבר את ורדון.
כן, אפילו אם הספר שלו מונח על המדף בבית של ההורים...

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על וייט ריבר בוערת - דייב גרני #6