ביקורת ספרותית על מות הנזיר מאת אלון חילו
ספר טוב

---

ספרו של אלון חילו עוסק בעלילת הדם שהתרחשה בדמשק בשנת 1840. כמו בעלילות דם רבות, גם כאן נעלם אדם נוצרי במקרה זה נזיר, ומי שהואשם אלו היהודים אשר כידוע נוהגים לעשות שימוש בדם נוצרי לצורך הכנת מצות בפסח.

דמשק באותם ימים היא עיר מעורבת של יהודים, נוצרים ומוסלמים. הדמות המרכזית בסיפור היא דמותו של אצלאן, בן למשפחת פרחי אחת המשפחות הידועות והמכובדות בעיר. כבר בתחילת הסיפור מבהיר לנו אצלאן את מערכת היחסים בינו לבין אביו אשר אותו הוא מתאר כראיס אמיתי: " אני לא הייתי אוהב את אבא ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי-אהבתנו."

אצלאן אינו נמשך לנשים אך בדמשק של 1840, זהו לא נושא שמדברים עליו (אולי גם לא בדמשק של היום). את ליל חתונתו (הכפויה, יש לומר) הוא עובר במצוקה וכשמגיעה השעה בה הוא נכנס למיטה עם רעייתו הטריה, הוא איננו מצליח לקיים את מצוות פרו ורבו והוא נתקף אין אונות, לבושתה הרבה המשפחה. לעומת זאת לגברים הוא נמשך מאוד ומשיכתו לבני מינו מלווה אותנו לכל אורך העלילה כאשר לעיתים נכנס הסופר לתיאור מפורט של יחסים הומוסקסואלים. בסיומם של יחסים כאלו בין אצלאן לבין הנזיר תומאסו, הולך תומאסו לעולמו ומכאן העניינים מתחילים להתדרדר.

חילו לא עוסק כאן רק בסיפור ההיסטורי אלא גם ואולי בעקר בנפש האדם, בהתחבטויות בין נאמנות לאמת לבין הצורך לסגור חשבונות. זהו סיפור רווי תשוקות חבויות וגלויות, יצרים מבעבעים ומערכה תמידית המתנהלת בין קולות הלב לקולות האמונה והמסורת.

הספר כתוב בשפה מליצית, עשירה, ערבה ובעלת גוון מקראי, דבר שהזכיר לי קצת את סגנונו של אילן שיינפלד. אני חייב להודות שבהתחלה לא היה לי קל עם הסגנון הזה אך ככל שהתקדמתי בקריאה, זה הפך לפרט שולי ובוודאי תסכימו איתי כי עדיף סגנון כתיבה כזה על פני שפה רדודה.

לפני שקראתי את הספר, קראתי מה בדיוק קרה שם בעלילת דמשק. ברור לי הסופר אינו מחויב להיצמד לפרטים ההיסטורים המדויקים וכי הוא בהחלט יכול לקחת לו את החירות הנדרשת לצורך כתיבת הספר ובניית הדמויות והעלילה. כך נהג גם אלון חילו אך ברמה בהחלט מינורית והוא גם מפרט על הענין הזה בפרק האחרון של הספר.

4 כוכבים בסולם גורן.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על מות הנזיר