יז'י קושינסקי הוא סופר פולני שכתב את רב המכר "להיות שם" שזכה לעיבוד קולנועי משובח בכיכובו של פיטר סלרס השחקן הקומי המופלא. בספר "מכונת משחק" קושינסקי רוקח עלילה מפותלת מרובת תפניות, קרב פסיכולוגי, אווירת מתח בלשית פילם נוארית מלווה במוזיקה שמהווה פסקול עבור גיבורי הספר ואווירת הספר בכללי. אך מה שמיוחד בספר זה, שבהחלט מראה את כישורו הרב של קושינסקי כסופר לרתק את הקורא, בכך שדימוי מכונת המשחק הינו מרכזי ומגיע בכל מיני צורות וזוויות במהלך הספר, התנועה העלילתית, לעיתים רנדומאלית לעיתים מכוונת לפגוע במטרה, מה שבטוח שאתה כקורא נע ככדור כסוף וחלקלק בפינג פונג מתגלגל על משטח מואר וצבעוני עם חורי מטרה, מקבל מכות ועף לפינות שונות על פניי המשטח, צריך חושים חדים כמו זריזות תגובה, מיומנות של תשומת לב לפרטים תחת לחץ מתון כמו במשחקי הארקייד של שנות ה 70 וה 80 (הספר נכתב בשנות ה 80 וכך גם עלילת הספר אם זיכרוני אינו מתעתע בי). כך גם הקורא מרגיש ונע בין מקומות ומוחותיהם של דמויות הספר ובין הפניות שהספר לוקח, יכול להיות שלקורא מיומן המסתורין יתפוגג במהרה והפתרון יגיע עוד לפניי סיום הספר.
אני בכל אופן כפי שאני צופה בסרטים או קורא בספרים, אני אומר "בוא תשכנע אותי במציאות המוצגת, אני בא בהתמסרות" לרוב בגישה הזאת אני נהנה מיצירות אומנות, כך יכולתי להיות מופתע מהאופן שבו המסתורין נרקם ונפרם עם התקדמות הספר ומגיע להתרה שאותי אישית סיפקה. אבל גם אם הפתרון צפוי, עדיין הקורא יוכל ליהנות ממותחן זה בגלל האופן שבו הוא כתוב ומתקדם. מומלץ!

דאגלס קופלנד הוא אחד הסופרים המיוחדים שקיימים בספרות העכשווית, כל ספר שלו מציע חוויה מיוחדת ושונה עם ניחוחות של מיסטיות חבויה ומעודנת המטיילת על פני עלילותיו וברגע מסוים צפה מתוך מעמקי הספר, לעיתים אחרי שבכלל סיימת לקרוא בספר. כאחד שקרא מספר ספרים שלו, הבנתי שכתיבתו ייחודית ותמיד לוכדת הוויה של תקופה כמו ב "דור ה-x" או אווירה של מיסתורין כמו ב"נערה בתרדמת" שהרקע לספר הוא סדרת המתח אימה המפורסמת של שנות ה 90 - תיקים באפילה, משם זה עובר למקומות בלתי צפויים. יש לקופלנד הרגל כזה לייצר סיפורים שמתחילים בכיוון אחד ונדמה שזה ברור לאן הוא חותר ומשם אתה נזרק למקומות מפתיעים שלוקחים את כל מה שהבנת על הספר ומסיים עם תובנה יותר מעמיקה ממה שאספת תוך כדי קריאה, על עצמך, על החיים ועל האפשרות של מצב תודעתי אחר שמציע אפשרויות של מציאות אלטרנטיבית כלשהי שיש בה נגיעה מין המיסתורין והרוחניות ?

הספר הזה הוא מיוחד!
החיים על פי אלוהים, הוא ספר שמתואר מנקודת מבט שחולפת על פני אנשים וסיפורים שונים, בשפה די פשוטה וקריאה, אופן הגשת הספר מאד תורמת לזרימה של הקריאה, באופן שבו הוא ערוך וגודל הדפים הקצר, הביא אותי אישית לגמוע את הספר תוך יומיים (מדובר בכ 500 עמוד).הכותרת כבר רומזת לייחודיות של הספר. האופן שבו קופלנד מתאר את אירועים ואיך שהסיפורים עוברים, רומז שאולי אתה הקורא של הספר כלול במסע? מה שבטוח, שככל שהקריאה בו מתקדמת משהו מתחיל לחלחל פנימה, משהו מתחיל לגדול בך עם התקדמות הספר, משהו מרגיש לך שאתה אולי קורא פה משהו שהוא הרבה מעבר לריאליזם המתואר בספר, האופן שהספר נע ומתקדם. כשהתמסרתי די מהר לספר, נשאבתי די מהר לתוכו, הרגשתי שמשהו קורה לי, לא יכולתי להסביר זאת, אבל הרגשתי שקופלנד שותל שם מסר שמקיף את כל הרומן הזה, מסר שמהדהד שם כל הזמן משהו שמחזיר אותך לתחושה של חמלה גדולה וחום אנושי ועם כל האנושיות הזאת מסתתר שם בין הסיפורים והדמויות משהו אחר, משהו כמו שקורה לי בכל פעם שאני נתקל בספר על המדף שלי אחרי נדמה לי קרוב לעשור מאז שקראתי בו, החוויה בו אולי מעומעמת אצלי אבל אני זוכר שישבתי באוטובוס כשהייתי קורא הרבה בדרך לעבודה בבקרים, אני נזכר שזה היה מעלה בי חיוך בעת קריאת הספר, אני זוכר שפשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא, אני זוכר שהיה שם משהו שפשוט נגע בי בצורה שרק קופלנד מסוגל לעשות, שמשהו שם הותיר בי רושם עמוק ונעים כזה ומנחם כזה, והיה בזה קסם והיה בזה משהו שדיבר על כאן ועכשיו אבל גם על תחושה שיש שם משהו מעבר לכל האנושיות המחבקת הזאת שנשטפת על פני כל העמודים האלה....

הספר פונה אל הקורא כתושב של הקוסמוס, מישהו שהוא חלק ממשהו גדול, מישהו שיש לו חלק
בהתפתחות בין אוכלוסיות גלקטיות שונות. הספר כתוב כמדריך הוראות בשפתו ובאופן שבו הוא מעביר את המידע, לעיתים יכול להיקרא כטקסט דידקטי, לעיתים המידע בו מכיל דברים שהם ברורים ונהירים לאדם של המאה ה-21, ולעיתים הספר שותל שם תובנות ומסרים הפונים למקום עמוק יותר בתודעה הרוחנית של האדם, משהו שיכול להישמע כל כך פשוט ובסיסי אבל מצריך התכנסות פנימית. הספר מאד קצר ולכן מבקש מהקורא לחזור אליו מדי פעם,כדי שהאדם יזכור שאינו קטן וחסר משמעות בחייו ושיש לו תכלית קיומית, מהי אותה תכלית?
אני משער שזה משתנה בכל קריאה חוזרת, בעודי כותב ביקורת זו, אני נזכר שהרבה זמן לא קראתי בטקסט ואני כותב את זה כי
כשעדכנתי את הכותר הזה ברשימת הספרים הקיימים ברשותי כאן באתר, החשק לעיין בו שוב חזר, במיוחד בתקופה המוזרה והמאיימת
המרחפת כרגע מעל כל הפלנטה הזאת ותושביה באופן מאד מדאיג ומאד מורגש בחיינו. אני מציין את זה כי מעניין איך יהיה לחזור
לזה שוב היום במצב הנוכחי בניגוד ללפני שנתיים כשקראתי את זה .אני גם משער שהמסקנה לגבי תכלית האדם שהספר מציע
משתנה גם בין קוראים שונים, אולי בגלל שהוא גם כתוב בצורה מאד כוללת כזאת משהו שעוטף את הקורא בתחושה של אוניברסאליות,
בה נדרש הקורא לעשות את עבודתו האישית ועדיין לזכור תמיד שהוא חלק ממרקם אנושי אחד עצום.
הספר מכיל מיסתורין באופן שבו הוא נכתב ופרוש, נקודת המבט על האנושות המאכלסת כוכב זה מתוארת בצורה
מאד חומלת ותמיד פונה בנועם ולא בזילזול בבני אדם, הספר מתאר וכתוב גם בחלקים ממנו בצורה משעשעת ומשובבת לב.

יש המון סיפורים מיסטיים ומסתוריים סביב הספר הזה, שנטען על ידי המחברת שהוא נכתב במשותף עם ישויות חוץ ארציות.
בין אם זה נכון או לא, הספר כתוב בצורה מאד אנושית ועם זאת יש בה גם מבט על שמרחף על פני האנושות כולה,
מתייחס לתמונת מצב קיימת ואת האפשרויות השונות הקיימות עבור האדם החי פה ואיך זה מתחבר כפרט למכלול של אנושות שלמה.

כדי אולי ליהנות באמת מקריאה בספר זה, אני חושב שנדרש פה מידה של חופש תפישתי מהקורא, לבוא בלי דעות קדומות ושיפוטיות,
לבוא הכי פתוח לספר יכול לעורר המון בקורא במהלך הקריאה, אני הרבה פעמים חשתי צורך לעצור ולהיכנס מספר פעמים למדיטציה
בצורה הכי אינטואטיבית שיש ולדרוש בשלומי וטיפול במכאוביי הפיזיים והנפשיים. הספר יכול לעלות כל מיני דברים בעת קריאתו,
ומאחר וזה לא בדיוק סיפורת ומדע בדיוני למרות שהוא יכול להיכלל ככזה, למרות שהוא גם לא בדיוק עיון אלה משהו על התפר
הז'אנרי הזה. למרות שהוא יותר נחשב כמעיין ספר ניו אייג'י כמעט טיפוסי, האופן שבו הוא נכתב, זה אולי מה שהופך אותו
למסמך מעניין ויוצא דופן כל כך אפילו בספרות הניו אייג', מה שאולי יכול ליצור פחות אנטגוניזם בקורא שפחות מתחבר לז'אנר הניו אייג' ואף סובל
ממיאוס מהז'אנר הזה שתפש תאוצה מפלצתית בעשורים האחרונים כמעט כמו כל דת הקיימת על גבי כוכב זה.
האם זה עוד ייחצנות לעולם הסיינטולוגיה במסווה של טקסט מסביר פנים המקדם את פני האנושות בברכה קוסמית ודרישה לשלום וחיים
טובים על פני כל הכוכב הזה ? אני מציע לבוא כמה שיותר נקיים ולהחליט בסוף קריאתו אם השאיר משהו, האיר משהו בפנים, אם זה מניפולציה
ניו אייג'ית זולה האם המסרים בו חושפים דווקא מסרים סותרים שאינם משרתים את האדם, כמו שהספר מציע המון פתרונות וכיוונים לסייע למצב האנושי הנוכחי הרחוק מלהיות מאוזן ותקין בקנה המידה הגלובלי וגם המקומי. אולי דווקא בזמנים קיצוניים מאד ומוזרים כמו בימנו אולי יותר נדרש לחזור ליסודות, לבסיס, לתת לזה יותר מקום, יותר להרגיש במקום לחשוב ולהפעיל את המיינד ואת עולם המחשבות ויותר להרגיש. הספר מציע חזרה פנימה, חזרה לידע הכי מוקדם וקודם שלנו, כמעט לעשות מסלול מחדש ואתחול לכל מערכת האמונות הנוכחית שלנו, האם זה אומר שהספר רומז לדת החדשה שתחליף את הדת העתידית שתחליף את כל הדתות וכרגע מקודמת בכל מיני צורות בעולם הניו אייג' במיוחד בעידן של עודף אינפורמציה ומדיה אלטרנטיבית השורצת בתיאוריות קונספירציה רבות על לטאות מכוכב ניבירו וחייזרים אפורים ורעים, לצד אוכלוסיות של יישויות בעלות אינטלגנציה ורגישות מלאכית עם מראה גרמני ואנושי של בלונדינים תכולי עיניים עם מסרים של שלום בחיי האדם וידע על טכנולוגיות מתקדמות, החייזרים הטובים-הפליאדים.
אם ננתק את כל מה שידוע לנו על זה, ונתרכז במה שיש לספר להציע לנו, הספר מתייחס אלינו ואיך אנחנו חלק ממערכת שלמה של צווילזציות
רחוקות שהסעירו תמיד את מוחם החדשני של סופרי מדע בדיוני, את הפילוסופיה ואת המדע התיאורטי.
האם הספר באמת נכתב בשיתוף פעולה ותיקשורים עם יישויות חוצניות שהכתיבו וסייעו לחבר את התנ''ך של העולם
החדש של האנושות של העתיד הרחוק מהתקופה שספר זה נכתב?
את זה נשאיר לכם להחליט.

ספר מעניין ואף משעשע גם לאנשים כמוני שלא מבינים כלום בגימטריה או מתמטיקה, מה שבעצם משך אותי לקרוא את הספר זה שהחלטתי להתמסר ולחוות אותו רק מבחינה פילסופית רעיונית. הספר אמנם מתייחס לסוגיות מתמטיות שונות ואף הראשון להעלות התייחסויות די ראשוניות לנושא תיאוריית הקוונטים. אין לי מושג בפיזיקה או מתמטיקה כלל, למרות שהספר שותל בתוכו רעיונות שהיו מאד נועזים וחתרניים כי הסופר הכניס ביקורת לכל האסכולות של האצולה והאריסטוקרטיה האינטלקטואלית של התקופה בה הוא חי, השמרנות הצורנית, כמו גם ההיצמדות לחוקיות שאפילו עולה לעיתים כמשהו לא מוצדק קיצוני עד לכדי גיחוך. אך מה שיותר היה לי מושך לקרוא זו בעצם הגישה לתפישות של המציאות שלנו, לתפישות שלנו את ה"אובייקטים" הנעים במציאות שלנו, כלומר בני אדם, החלל שבו אנחנו פועלים ונעים, ואיך תפישת המציאות והעולם שלנו קשור בהכרח ליכולת של רוחב התודעה שלנו, הספר מנסה לדעתי גם להסביר את הנושא שיש שכבות של הבנה ותפישות ומוגבלות תודעתית בעולם שבו בני אדם חיים בצורה מאד חד מימדית ושטחית, ככל שהם מרבים להעמיק בראיית עולמם הם למעשה מרחיבים ומעמיקים את תפישתם, כך הצלחתי אפילו ליהנות קצת מקריאה בספר שהוא אינו כל כך קומניקטיבי באופן שבו הוא כתוב ובנושאים המתמטיים שהוא מתעסק בהם. בין אם המחבר התכוון לכך או לא, למרות שלדעתי הוא כן היה מודע לזה, הוא ניסה להסביר שהעולם הוא אוסף של שכבות ורבדים, של בעיות תפישתיות של מרחב, זמן ומקום שנתונים רק לפי סדר גודל הבנתו של המתבונן בעולמו ובמרחב בו הוא מתקיים וכמה הוא התפישות של המציאות הינן צרות אפילו לאנשים האינטלקטואליים ביותר בעולמנו כמו המספר עצמו. מי שמוצא את זה מסקרן, ימצא הנאה בספר ומעורר מחשבה באופן שבו הוא מפרט את המימדים הרבים ולוקח אותנו מעולם מצומצם מאד ומוגבל מאד ועושה לנו זום אאוט מטורף ששולח אותנו אולי לסקרנים מבינינו להרהר על האופן שבו אנחנו מסתכלים על הקיים והמציאות שלנו. לדעתי הספר הזה יתאים יותר לאנשים שלא מפחדים מספרות מאתגרת שכזו ויוצאת דופן, טרם לדעתי נכתב משהו בסגנון זה ובאופן שבו הוא מתואר, הוא מאד ראשוני וחלוצי לדעתי, וגם במבוא המעניין מסבירים על כך. הספר הזה יכול לעניין קוראים שסבלנותם לקרוא משהו שהוא יחסית לא מדבר בשפה המדוברת של ימנו או מדבר בכלל בשפה ספרותית ממש, אלה מעיין פרוזה מהולה במבט המעיין חוקר ותוהה על העולם ושאר העולמות הנפרשים בסיפור מיוחד זה.

הספר שחיברו במשותף ווילאם ס. בורוז וג'ק קרואק חלוצי הז'אנר הספרותי ומהמייסדים של התנועה הספרותית של "דור הקצב" ( ביט, דור הביטניקים). מייסדי זרם הביטניקים היו : המשורר אלן גינצבורג, הסופרים ווילאם ס.בורוז וג'ק קרואק שגם קצת התעסקו בפורמטים שונים של כתיבה, למרות שהיו נודעים יותר כסופרים מאשר משוררים. סגנון הביטניקים היה מוכתב על ידי כתיבה משוחררת, בהכרח מחורזת, פרועה בסגנונה כלומר, בוטה, מינית, מאד חושנית בסגנון, אינה כבולה לחוקיות הספרותית.

החיפוש של הביטנקים היה אחר הקצב הטהור של השפה והמחשבה, מתוך הלך רוח של זרם התודעה. כמה שיותר פראי, ראשוני, מה שהוביל לטקסטים מאד מפורסמים ומייצגי תקופה בספרות וגם בהיסטוריה האמריקאנית. בעיקר ספרו של ג'ק קרואק "בדרכים" או הפואמה המפורסמת "יללה" של אלן גינצבורג. יצירות אלו הכילו טון של זעם, ביקורת, דיברו בגובה העיניים והביאו את הספרות לרמת הרחוב והאנשים שבשולי החיים והדרך, ובכך הפכו למרכז בספרות. הטקסטים שלהם פרצו דרך ליוצרים רבים אחר כך ולהולדה של תת ז'אנר נוסף שנקרא בימנו ובא יותר מאוחר - ספוקן וורדס.
ווליאם ס. בורוז וג'ק קרואק ביצירה הזו "כשהיפופוטמים רתחו במכלים" חוברים ליצירה משותפת שמציגה את תחילת דרכם כסופרים, מה שמאוחר יותר התעצב והפך לסגנון כתיבתם הפרוע והבוטה עם קצב של שפת רחוב ועשיר בתיאורים משעשעים ומלאי טון בגובה העיניים.

ספר זה לא זכה לפרסום בזמנו ( עד לאחרונה ) שנכתב מאחר ורובו נכתב בהשראת אירועים אמתיים. לא ארחיב על כך, אך אוסיף ואומר שקריאה בעיון רב באחרית הדבר של בן הזוג של ווילאם בורוז שהחליט להביא לאור את היצירה הספרותית המשובחת הזו, מנמק את כל המסע האישי שלו ושל הסופרים בדרך להוציא את הסיפור לאור על התהליך של יצירת הספר באופן מרתק ומעניין. הוא מפרט גם על הסיבות והתהליך של הבאת הספר לפרסום ומדוע הוא יוצא לדפוס עשרות שנים לאחר שנכתב.

הספר מתאר את חייהם של אמנים בוהמיינים ומציב אותם בתקופה של שנות החמישים המאוחרות, דרך נקודות מבט שונות של גיבורי הספר שמעניק עבור הקורא זוויות שונות על הסיפור שנרקם בין החבורה. הסיפור מתמקד בחבורה של גברים שתיינים ומתנסים בסמים ובלי גרוש בכיסים מנסים למצוא את דרכם אל החופש מהחיים בשולי החברה והמחיר שכל אחד משלם בשביל זה. בתוך כל ההוויי הזה, יש גם תיאורים מעניינים של מערכות יחסים בין החברים ובעיקר התמקדות הדרגתית ככל שהסיפור מתקדם על משיכה אובססיבית ומטרידה בין אחד הדמויות בחבורה לאחד הטיפוסים הבולטים והמוזרים בחבורה.

הסיפור מתואר באופן מאד ריאלסטי למרות שלפרקים נדמה שיש קטעים סוריאליסטים במפגשים השונים שלהם עם כל מיני טיפוסים ובהתנהגות מצד הגיבורים בסיפור שנדמה כי היא לעתים מוזרה. אך יכול להיות שהמציאות כפי שהיא בזארית יותר מהיצירה הספרותית. לעולם לא נדע מה באמת היה ומה באמת קרה אך ההסברים בסוף תורמים להבין את מידת הדמיון והיכולת הספרותית של וויליאם בורוז וג'ק קרואק. מה שכן מסקרן מאד לקרוא את הספר בלי שום קשר לחיבור עם האירועים האמתיים. המידע על הרקע לסיפור הזה מעניק רובד נוסף שמאיר את היצירה במידת כישרון הכתיבה של שני הסופרים והחיבור היצירתי ביניהם מורגש בין כל פרק ופרק ובמעבר בין עמוד לעמוד. קולותיהם של שני הסופרים מתמזגים והופכים ליצירת דרמה ספרותית עוצמתית ומעניינת לקריאה. כמובן היצירה מתובלת בהומור אך למרות האווירה הקלילה של הספר, ישנו מתחת לפני השטח מתח שהולך וגובר עם התקדמות העלילה ומטפס בין העמודים והדמויות עד לשיא המפתיע.

ספר מהנה לקריאה, קולח ומעניין. מומלץ בעיקר ( אני יודע שזה נשמע כמו מרשם תרופתי, במקרה הזה וברוח היוצרים זה אכן נמצא מתאים להיות סוג של מרשם , יותר כמו מרשם תודעתי). לאוהבי סגנון כתיבתם של ג'ק קרואק ווילאם בורוז, שמעוניינים להכיר ולגלות את השורשים הספרותיים של השניים לפני שפרצו לתודעה הספרותית העולמית.

המקבץ שירים של אלכסנדר פן "רחוב העצב החד סיטרי" שנקרא למעשה על שם אחד השירים המוכרים של אלכסנדר פן ואף זכה לעיבוד מוזיקלי עכשווי ומצויין שמבוצע על ידי יובל בנאי באלבום הסולו הראשון שלו שנקרא "יובל בנאי". "רחוב העצב החד סיטרי" הוא בין השירים הבולטים באוסף הזה, שמעידים על אופי השירים של אלכסנדר פן וסגנון כתיבתו. הספר, הנו מהמיטב של אלכסנדר פן לאורך שנות מפעל חייו כמשורר. אופן ההגשה של ספר השירים הזה נוח, נגיש ומעורר חשק לפתוח בכל עת, ספרון כיס שאפשר לקחת לכל מקום. בין השירים ניתן למצוא הרבה ממה שביסס את מעמדו של אלכסנדר פן, כמשורר בעל גוון מאד ייחודי בשפתו ובמקצב השירים שלו. במקבץ הקטן וייחודי הזה ניתן למצוא הרבה מהטון של סגנונו המהתל של אלכסנדר פן. כמו חייו הסוערים כשתיין ורודף שמלות, כאדם שסבל מדיכאון מתמשך וכמחלל במילים כבנחש, מצליח במילותיו החושניות לעורר את הקוראים במנגינה של השפה.

אני מכליל את אלכסנדר פן כאחד מהמשוררים הבודדים לתקופתו שהביא את זרם הביטנקים לשירה העברית. אפשר לומר אפילו אחד החלוצים בז'אנר הספרותי- שירי הזה ( ראו/ קראו את השיר "ביטניק" בקובץ הזה).

בקובץ זה ניתן להבחין בהשפעה של זרם הביטנקים בשיריו של אלכסנדר פן ובעיקר בסגנון כתיבתו ובפרט במקבץ הספציפי הזה. מייסדי זרם הביטניקים היו : המשורר אלן גינצבורג, הסופרים ווילאם ס.בורוז וג'ק קרואק שגם קצת התעסקו בפורמטים שונים של כתיבה, למרות שהיו נודעים יותר כסופרים מאשר משוררים. סגנון הביטניקים היה מוכתב על ידי כתיבה משוחררת, בהכרח מחורזת, פרועה בסגנונה כלומר, בוטה, מינית, מאד חושנית בסגנון, אינה כבולה לחוקיות הספרותית. החיפוש של הביטנקים היה אחר הקצב הטהור של השפה והמחשבה, מתוך הלך רוח של זרם התודעה. כמה שיותר פראי, ראשוני, מה שהוביל לטקסטים מאד מפורסמים ומייצגי תקופה בספרות וגם בהיסטוריה האמריקאנית. בעיקר ספרו של ג'ק קרואק "בדרכים" או הפואמה המפורסמת "יללה" של אלן גינצבורג. יצירות אלו הכילו טון של זעם, ביקורת, דיברו בגובה העיניים והביאו את הספרות לרמת הרחוב והאנשים שבשולי החיים והדרך, ובכך הפכו למרכז בספרות.

הטקסטים שלהם פרצו דרך ליוצרים רבים אחר כך ולהולדה של תת ז'אנר נוסף שנקרא בימנו ובא יותר מאוחר - ספוקן וורדס. למי שלא יודע, זה ז'אנר בשירה שנשען בעיקר על דקלום ומקצב של המילים עצמן בשירה המדוברת. ההגשה ללא דפים בהכרח, השירים דוקלמו על ביט כמו שמוכר לנו מסגנון המוזיקלי - בלוז בפורמט המוזיקלי המוקדם ולאחר מכן היפ הופ בפורמט העכשווי המאוחר. אך בעיקר למעשה הביטנקים הביאו משהו אחר, מרענן וחדש ומקורי מאד לעולם הספרותי העולמי והראו שלשפה יש קצב משלה. מה שכנראה חלחל אל הקהילה הספרותית המקומיות שלנו אז ועד למעשה היום אפילו.

על סגנון כתיבתו של אלכסנדר פן אני ממליץ בחום להכיר ולהתחיל מהמקבץ הקטן והנפלא הזה. כשקיבלתי מחבר לקרוא את הספרון הזה, הוא היה אצלי המון זמן. שקלתי לא להחזיר לו את זה, אבל בגלל שהוא קיבל את זה כמתנה מהמורה למשחק שלו לא יכולתי באמת להרשות לעצמי. אז יום אחד מצאתי עותק בחנות ספרים ורכשתי לי. אני זוכר שבזמנו שהעותק של חבר שלי היה אצלי, לקחתי אותו לכל מקום מדי פעם ככה פתחתי ושקעתי ונכנסתי לעולמו המיוסר וההדוניסטי של אלכסנדר פן. יש משהו שהיה מאד נועז לתקופתו של פן לכתוב, הוא שחרר הרבה ביקורת,כעס, הרבה עצב וגם ציניות מעודנת ועוקצנית במידות הנכונות, שלא השתלטו לגמרי על הזרימה השירית שלו אלה השלימו אותה, והפכו את חוויית הקריאה של שיריו לרכבת הרים של מחשבות והרבה רגשות שבהם טייל אלכסנדר פן. פן הקיז את שיריו בקצב מילולי מסחרר, וזאת אפשר להתרשם רק מקריאת השירים. לקרוא את שיריו של פן בעיניי, זה כמו לעלות על קרוסלה וורבאלית ולהשתכר מתיאוריו החושניים ומהכתיבה החדה והנוקבת שלו.

כשנכנסתי לעשור הרביעי בחיי הבנתי שזה מאורע שאיני יכול לפסוח עליו. חיי נראו אחרת כשהתקרבתי לגיל 30. הרבה הבטחות היו באוויר כשאגיע לגיל 30 לגבי השאיפות האמנותיות שלי ולגבי החיים באופן כללי.

החלטתי שלכבוד המעבר מהתבגרות לבגרות, המעבר מהפיזי לרוחני שכבר התחלתי את התהליך בפתיחת המעבדה לניסויים בחשיבה אחרת, במחקר מעמיק של עולם המודע, התת מודע וההכרה. שאלות רבות העלו תשובות שכולם הגיחו מתוכי ועוררו בתפישה שלי את החיים שלי והעולם שלי שהם מראות משתנים בהתאם למצב הרוחני שלי.
הרבה סיטואציות מוזרות שנפגשתי בהם גרמו לי לחשוב שאנחנו לא לבד בכלל בעולם הזה, ושאולי בינינו מסתתרים כוחות שנראים לכאורה רגילים, לא שפויים או מוזרים מידי בשביל לחשוב שאולי יש קצת יותר מעבר למוכר והרבה מהלא מוסבר.
עבדתי לא מעט שנים במסדרונות נפשי, פיתחתי את הדיאלוג הבריא ביני לבין עצמי, אך אני מודה שהיו עוד דברים שלא גברתי עליהם. החלטתי שאולי גיל שלושים זה סימן של התחלות חדשות והזדמנות לבדוק עוד מרחבים פנימיים אחרים ולהסתכל אל תוך עצמי, ולברר מה אני עוד יכול לגלות על עצמי. מי זה ה "אני" הזה שאני קורא לו כך אך כל מה שידוע לי זה רק מה שאולי נדמה לי או שאני מספר לעצמי.

התקשרתי לחבר טוב שלי וזרקתי לו שאני מעוניין לעשות משהו אחר שלא עשיתי עד כה ביום הולדת שלי. הוא ממש היה סקרן לדעת מה הקטע? בגלל שהתקשרתי אליו משום מקום, ואני הנחתתי את הפצצה ישר בלי יותר מדי הקדמות.
הצעתי לו שאני והוא ועוד ידידה טובה ניסע למדבר נבלה שם כמה ימים, רק אנחנו והטבע ונתנסה בסמים פסיכדאליים, כלומר ננסה אסיד.
חבר שלי שהוא סוג של היפי בגרסה עכשווית, ממש נדלק מהרעיון ודווקא שמח שזה בא ממני. אנחנו ככה מריצים בינינו איך זה יהיה? איך נשיג את זה ? לאן ניסע ? מה ניקח ? מתי ניסע? .
במהלך השיחה אלדד שואל אותי "תגיד יש בך פחד לגבי החוויה הזו שאתה רוצה לעבור?" ולמען האמת הפחד היה קיים שם כל הזמן. זו הסיבה שעד אותו הרגע שהצעתי את זה מעולם לא השתמשתי בזה. פחדתי מאד בגלל שלא ידעתי איך אני אתחבר לזה, איך אני אגיב לזה ? איך אני אשחרר מהחשש והפחד שזאת יכולה להיות חוויה מסוייטת שיכולה להשאיר בי נזק תמידי.
אמרתי לו "כן, אני עדיין פוחד מזה, אבל אני לא יכול לחיות כל החיים בפחד, ואם אני לא אנסה אז לא אוכל להתגבר על הפחד שלי...אני חושב שאני בשל ומוכן להתנסות הזו. ההחלטה הזו באה אחרי הרבה שנים של מחשבה בנושא ושיחות עם אנשים שיותר מנוסים ממני כמו הידידה המנוסה שלי ג'ניס".

ספרתי לו שהידידה שלי ג'ניס, שאני מתכנן לצרף למסע הטריפי הזה בכפל המשמעות שלו היא התנסתה בזה וסיפרה לי הרבה על זה. ובין הדברים שהיא ניסתה לתאר לי על החוויה הזו, שזו חוויה שאי אפשר להסביר במילים אך היא שווה את הסיכון כמו שאומרים. אני לא כל כך ידעתי מספיק על סמים מהסוג הזה. הכי רחוק שהגעתי זה לעשן חשיש וגראס ( אגב, התברר לי מאוחר יותר שהם גם מוגדרים כסמים פסיכו אקטביים ).ראיתי שזה לא הביא אותי למצבים קיצוניים כמו לקבץ כסף או למכור את גופי בשביל מנת הרואין או משהו כזה. מעולם לא התדרדרתי לסמים קשים, למרות שהסקרנות לגבי סוגי סמים כמו אסיד תמיד ריחפה באוויר.

ככל שדיברנו על הפחד שלי מהתנסות בזה והרצון שלי לגבור עליו, תהיתי בתוכי אם זה באמת מה שאני רוצה לעשות? כל ההתלהבות והנחישות שלי הפכו לאזור דמדומים שאני תוהה לעצמי אם בכלל אנחנו נעשה את זה בסופו של דבר, כי כל החשק לזה התחיל להתנדנד לו לכיוון אחר ופחות חיובי. אנחנו ממשיכים לדבר בטלפון אני ואלדד שאני עדיין מתלבט, אבל מרגיש שאני חייב להתמודד עם הפחד. כל הזמן ברחתי מהתמודדות עם הפחד, אולי הפחד הגדול ביותר מנזק אפשרי מסמים פסיכאדאליים זה משהו שאני חייב לעצמי לעבור בשביל להשתחרר אולי פחדים אחרים. אולי אם אהיה בסביבה הנכונה בשביל לחוות בפעם הראשונה חוויה כזאת עוצמתית כמו שכולם מספרים.

שאלתי את אלדד אם הוא אי פעם ניסה, והוא אמר לי שגם הוא לא התנסה בזה אבל הוא לגמרי מוכן לעבור את כל החוויה. אלדד הוא סוג של נווד היפי כזה שהיה מטייל לו ברחבי הארץ עם הבית הממונע שלו. בעצם הוא גר בוואן שהיה בו הכל. מבחינתו לעבור לגור כמה ימים במדבר, זה אפשרי בהחלט והוא מעולם לא פחד או שלל רעיונות שנראו לי מאד נועזים בגלל שבהרבה מקרים החשש או הפחד קבע את הסכנה שהיא סופית ואין טעם לכל ההתנסות הזו.

מדי פעם שתיקות חוזרות ובאות ומקצרות בשטף השיחה, כי אני כל הזמן חושב על זה תוך כדי שאנחנו מדברים על מימוש מתנת היום הולדת שלי. בשלב כלשהו אלדד הציע לי לקרוא ספר ממש טוב שנפל לידיו והוא בדיוק קורא "לפתוח את הראש" ואני שוב מרגיש התרוממות רוח ואומר לו " נשמע בדיוק כמו הספר שאני צריך לפני שאני פותח לא רק את הראש, גם את כל הצ'אקרות" צחקקנו טיפה על היציאה החצי מצחיקה שלי. בדיחה אפויה שהלכה לאיבוד ונשרפה מכל חוש הומור. התחלתי להציף אותו במלא שאלות. שם הספר כבר הדביק אותי בסקרנות.

אלדד שהוא טיפוס מאד רוחני. אחד שקורא הרבה ספרי עיון, סוג של אוטודידקט כזה. אתה יכול למצוא בבית הנייד שלו לא כל כך הרבה ספרים, אבל כולם עוסקים במדע, רוחניות, תזונה. הוא מהטיפוסים שמאמינים ( כמוני) בעיתוי המושלם שבו דברים מסוימים צריכים ללכת או לבוא. הוא מאמין באנרגיות ובכל מה שקשור בדברים שאינם בהכרח מתיישבים באופן מיידי עם ההיגיון אלה מתחברים למקורות חיצוניים, שרבים מהם לא מוסברים אך כאילו אנחנו יודעים על קיומם באופן כזה או אחר ולא מוצאים להם הסבר ראוי ברוב המקרים.

אז הוא כזה אומר לי "אני חושב שאתה לגמרי צריך לקרוא את הספר הזה, אני אתן לך לקרוא אותו..השיחה הזו היא בהחלט סימן לכך שאתה מוכן לשלב הבא..." אני בשלב הזה טעון לגמרי עם אלדד על המפגש האינטלקטואלי שלי עם סמי ההזיה. בראש שלי כל הרגע הזה מתחבר להכל ומרגיש שהספר הזה בהחלט אולי המענה או אפילו הפתרון המעשי להתמודדות עם הפחד הזה ואולי עם פחדים אחרים ( כך לפחות קוותי). ואלדד ממשיך להדליק אותי על הספר " אני חושב שהספר הזה יכול להיות הכנה ממש טובה בשבילך, הוא ממש טוב ומעניין אני אומנם הגעתי עד החצי אך יש בו דברים שאתה בהחלט תופתע לגלות" כל מה שהיה לי להגיד זה "אז מתי אנחנו נפגשים ואני מקבל ממך את האוצר הזה כפי שאתה מתאר אותו? " והוא אומר "אתה לא תאמין זה בהחלט אוצר של ממש הספר הזה".

באותו שבוע או כמה ימים אחרי השיחה הלא כל כך קצרה שניהלנו אני ואלדד בטלפון נפגשנו. אלדד הושיט לי את הספר בצירוף של חיוך על פניו שאומר לי "זה לא יכול היה להגיע אליך בזמן יותר טוב מעכשיו, אתה בהחלט תהנה מזה".
ומאותו יום אני פשוט במשך שבועות ארוכים קראתי בספר בדריכות רבה. הלכתי איתו לכל מקום. בזמנו נסעתי הרבה באוטובוסים לעבודה וזו הייתה נסיעה לא כל כך קצרה, ופשוט שקעתי לתוך עולם מרתק או יותר נכון מסמך תיעודי על ההיסטוריה של כל סוגי הסמים בכלל.

דניאל פינצ'בק מחבר הספר, הוא עיתונאי שלקח על עצמו את המסע החוצה תרבויות ומדבר על פילוסופיית הסמים הפסיכודאליים בעיקר וגם על סמים קלים תוך התייחסות לכל מיני תחומים כמו חברה, אומנות, מדע, ביולוגיה, פילוסופיה וגם תרבות ומסביר את הקשר בין כל התחומים האלה לסמים ולשינויים חברתיים, תודעה קולקטיבית ואנדבידואלית. כמובן שהוא מתייחס גם לממשל והרשויות והטיפול שלהם בנושא הזה וגם מדבר על הסכנות והסיכונים שיש בלקיחת סמים מסוימים. הספר הוא מסמך אישי על ההתנסויות שלו בסמים על המפגשים שלו עם טיפוסים ודמויות מרתקות מתחומים שונים שנפגשו גם הם עם עולם הסמים במקרה או לצורך מחקר, והקדישו הרבה מזמנם לחקור באופן מעמיק בעולם הזה בשביל להבין את החשיבות של הסמים הספציפיים האלה בחיי האדם.
הקריאה בספר באה בזמן כל כך טוב שלפעמים הייתי לוקח הפסקות מהספר בעת הקריאה. מביט על כל האנשים החצי רדומים באוטובוס שעומדים ובוהים בנקודה בלתי נראית רק בשביל לא לעצום את העיניים ולפספס את התחנה שלהם. חלק מהאנשים היו מרוכזים במוזיקה שלהם שתשאיר אותם ערנים במסלול האוטובוס היומי שלהם, בוהים באנשים מחוץ לחלון האוטובוס המרוכזים בחיי היומיום שלהם ממהרים למקומות עבודה, מחכים לאוטובוס שלהם שיביא אותם ליעד שלהם.

בזמן הקריאה הרגשתי שאני במנהרת הזמן, מדלג בזמנים שונים בהיסטוריה העולמית ומבין עד כמה הספר הזה הוא עדות חשובה ומאד מקיפה ורחבה על משהו שלא ידעתי עליו מספיק. פתאום הרגשתי מחובר יותר, ער יותר לסביבה שלי, חשתי שאני נחשף למשהו שאחרים בכלל לא יודעים. שיש בידיי ידע חשוב שצריך להעביר הלאה וכל אחד חייב לעצמו את זה. לעצור את ההווה בשביל להבין אותו באופן יותר בהיר. אני מסתכל על כל האנשים באוטובוס וחושב לעצמי " אני יצאתי מהמטריקס, אני יודע משהו שאתם לא יודעים. בזמן שאתם שקועים בשגרה האפורה שלכם ומצייתים להרגלים שלכם אני בחרתי להסתכל על הירח והשמש, אני בחרתי לעצור את כל הטירוף הזה ובאמת להביט פנימה והחוצה ולראות כמה אנחנו מנותקים מעצמנו. מופרדים על ידי כוחות העידן החדש של עבודה, כסף, קריירה, הצלחה, הצורך בהכרה במעשים שלנו. אך למעשה אנחנו כל כך רחוקים מלהבין מה באמת מניע אותנו. מה השתנה בנו, מה אנחנו מגלמים בתפקיד שלנו כבני אדם בעולם הזה, ויש הרבה עולמות שטרם חקרנו ושללנו על הסף בגלל שמישהו פעם החליט לא לתת לנו את החופש לבדוק בעצמנו מה עוד יש שם בחוץ". אני מרגיש איך שפתיי מתפשטות על פניי ומתעצבות לחיוך רחב ובטוח כזה, לחיוך של התענגות על תחושת ההתעלות הנפש שלי. אני מרגיש שנפלה בי הזכות להיחשף לספר המופלא הזה והרגשתי שמשהו בתוכי משתנה. שההכרה שלי והתודעה שלי מתחברים למקומות על זמניים, למקום שהאינסוף נראה ממש מוחשי ואמיתי.

ככל שהזמן עבר ואני נשאבתי אל המסע של דניאל פינ'צבק בהחלט הרגשתי שנפתח לי הראש במובן הכי משמעותי שאפשר לחשוב עליו. הבנתי יותר על סמי הזיה ולמה הם היו נחוצים אז וגם היום. למה בכלל סמים הם חלק מהתרבויות השונות בעולם. כמה הצמחים העתיקים האלה הם ידע עצום שהתנאים האנושיים שלנו והתכתיבים שלתוכם נולדנו לא מאפשרים לנו באמת להכיל או להבין את משמעות קיומם בעולמנו. גם בגלל היכולת האנושית המוגבלת שלנו לקבל את כל הדברים התלושים האלה כדברים שקיימים ואפשריים הזויים ככל שיהיו.

בשלב מסוים בתהליך הזה עם הספר, אני איבדתי את הספר על ספסל בפלורנטין. התקשרתי לאלדד מתנצל כל כך ומבואס שבאמצע התהליך אני ברגע של שאננות הצלחתי לאבד את הנכס החשוב הזה. אלדד כמובן הסתכל על זה בצורה קצת אחרת ממני, הוא אמר לי "כנראה שסיימת את התהליך, אתה מוכן לשלב הבא. אם איבדת את זה, כנראה שמישהו אחר צריך לעבור את השיעור הזה " היחס המפויס של אלדד עם איך שהדברים קורים קודם כל הרגיע אותי אך מבפנים לא הייתי כל כך רגוע אמרתי לו
" תשמע אלדד אני לא שלם לגמרי עם כל זה, אני לא חושב שסיימתי את התהליך אני מרגיש שקיבלתי המון מהספר. אני בהחלט נמצא בדרגה אחרת של הבנה בנוגע לנושא הסמים הפסיכידאליים ובכלל מבחינה רוחנית אני מרגיש עשיר יותר ממה שהייתי אי פעם בכל חיי. אך אני חייב לסיים את הספר". לא הרבה זמן אחרי שזה קרה הצלחתי דרך המקום עבודה שלי לארגן שתי עותקים חדשים. אחד לאלדד, בגלל שהרגשתי שכבר קיבלתי את המתנה שלי ליום ההולדת ובגלל שהוא גם לא סיים לקרוא את הספר, וכמובן עותק בשבילי שאוכל לסיים לקרוא את הספר.

כשסיימתי לקרוא את הספר הרגשתי רגוע ושלם יותר. הרגשתי שעברתי המון שינויים ותהליכים פנימיים עם הספר וקיבלתי יותר ממה שיכולתי לחשוב מקריאה בספר הזה. פתאום החשק להתנסות באסיד וכל ההתעניינות בהתנסות הזו נעלמה. הרגשתי שקיבלתי מהקריאה חומר רב למחשבה, ושמחתי שיש לי עותק משלי שאוכל לחזור לשם מדי פעם, ולהיזכר איפה אני נמצא כשאני הולך לאיבוד במציאות המטורפת הזו. חשתי שאני לא באמת צריך ללכת רחוק ולהתנסות באסיד בשביל להגיע למקומות גבוהים יותר של הבנה. שלמעשה עצם הקריאה בספר העניקה לי חוויה הן במישור האינטלקטואלי אך גם במישור האישי/ רוחני. הקריאה בספר היא כמו טריפ ארוך ובטוח, בלי שום סיכונים פיזיים או נפשיים. אני מודה שבמבחן האמת עדיין פחדתי להתנסות כי בשביל לנסות את זה צריך להיות בסיטואציה הנכונה וזה הימור לכן הסתפקתי בקריאה.

עכשיו כשאני בדיוק סיימתי לכתוב את הסיפור על החוויה האישית שלי עם הספר ואיך הגעתי אליו, ומה אני זוכר ממנו עוד מאותה תקופה ומה נשאר ממנו בתוכי. אני חושב שאין עיתוי יותר טוב מזה כמו חג הפסח לכתוב על הספר הזה. בשבילי הוא אירוע מכונן וחשוב, עבור כל מי שהתנסה בסמים כאלה או אחרים וגם כאלה שמעולם לא השתמשו אך קצרה ידיעתם על העולם הזה שאולי נשמע מרתיע ומאיים. הספר הזה בהחלט יכול לעשות את העבודה ולפתוח להם את הראש ואולי גם מעבר לזה בלי שום קשר לסמים. הספר מוגש בצורה קולחת ומרתקת, מפגישה אותנו עם העולם האינסופי של התודעה האנושית. הקריאה בספר הזה היא באופן מסוים יציאה מעבדות החשיבה המערבית המודרנית לחירות הנפש הנצחית.

פיליפ ק. דיק מחבר "בלייד ראנר" המופתי בז'אנר המדע בדיוני "זיכרון גורלי" המשובח שגם זכה לעיבוד קולנועי מעולה וכמובן "דו''ח מיוחד" של שפילברג וספרים נוספים שעובדו לסרטים פחות מוערכים קולנועית אך מבחינה ספרותית זכו לתהודה רבה מאד בעולם האקדמי/ ספרותי/ קולנועי.

בספר "סורק אפלה" חוזר פיליפ ק. דיק להתעסק עם נושאים שאינם תלושים מהמציאות כפי שהוא בווירטואוזיות ידע להעביר במעטפת של עולם עתידני.
כמו סופרים רבים וטובים ק. דיק לא התרחק מהמציאות, ההיפך הוא הנכון. הוא כתב על העולם שהוא מכיר הכי טוב, עולם הסמים והתמודדות הפסיכולוגית עם זה וגם כמובן מצביע דרך העיניים האלה על בעיות חברתיות אמתיות שמצא להם מקום בז'אנר המדע בדיוני.

לי יצא לראות כמה ראיונות עם הסופר והוא לקח מאד ברצינות את עבודתו כסופר והקדיש לכך לא מעט מחייו וגם מדמיונו ומהידע העשיר והמקיף שלו על טכנולוגיה, ספרות פילוסופיה והצליח להעביר תמונה קודרת אך מאד ריאליסטית על ההשלכות הרות הגורל בחיינו.
ב"סורק אפלה" כמו ספרים אחרים שהוא כתב התימות העיקריות שמעסיקות אותו וזאת גם ניתן ללמוד ולהבין גם מהאדפטציות הקולנועית המרכזיות שצוינו בתחילת הביקורת ליצירותיו השונות הם תימות כמו: משבר זהות, על הסכנות בשימוש קבוע בסמים על תופעות כמו פארנויה. גיבוריו הם ייחודיים בגלל שהם סובלים מבעיה של זהות כפולה. "סורק אפלה" הוא ספר מיוחד שתרגומו העברי אולי מקשה על הקריאה אך בהחלט מעביר את החוויות של ג'אנקי שבמסגרת התפקיד כשוטר סמוי, כבוב ארקטור הופך למכור לסם שנקרא "מוות" וחובר לחבורה ביזארית של ג'אנקים במטרה לאתר את הסוחרים הגדולים.

במציאות של הספר "סורק אפלה" בוב ארקטור מביט על העולם בצבעים של שחור ולבן, הוא שומר חוק שמנסה להילחם בנגע הסמים הפושה ברחבי העיר אך נופל באותה מידה כקורבן של שיטפון הסמים. הדבר המעניין ושהופך להיות יותר ביזארי בספר זה מהרגע שבוב מקבל משימה לעקוב אחרי עצמו, הוא הופך להיות החשוד העיקרי, כאן בעצם הנרטיב של הספר מקבל טוויסט ומתווספים רבדים פסיכולוגיים, פילוסופיים מעניינים בכל מה שקשור בשימוש סמים לאורך זמן והנזק שנגרם כתוצאה מכך ואולי גם בעיה של דור שלם שלקח את ההתנסות הזו צעד אחד יותר מדי.

בהתחשב בתקופות שפיליפ ק.דיק כתב את הרומן הזה וספרים אחרים וגם החוויות האישיות שלו שנמצאות תמיד ברוח היצירות שלו, וכך גם יוצרות מידה רבה של אמינות למהלכים הנרטיבים וגם לבעיות שהדמויות שלו חוות.
כשדמותו של בוב מתפצלת הוא מבין שמשהו מת, נעלם מחייו, הוא הולך לאיבוד בין הזהות הבדויה שלו לזהות האמיתית שלו שנעלמת עם התקדמות העלילה העולם של שחור לבן מיטשטש בוב מטייל יותר ויותר בשטח האפור של המציאות, בדרך הוא עד לנזקים נוספים ופאטליים לדמויות השונות שמקיפות אותו ורואה את המחיר שהשימוש בסם גובה ממנו.
השילוב של קטעים בגרמנית שפתאום צצים ברומן וכל מיני תיאורים מעורפלים ודיאלוגים תלושים שואבים את הקורא לעולם המבולבל והקודר והמצומצם מאד של בוב, שחווה בדידות עמוקה מול החוויה הקשה, והתדרדרות המתמשכת בשימוש בסם "מוות". כמו ב"בלייד ראנר" וגם ב"זיכרון גורלי" וגם ב"דו''ח מיוחד" הגיבור צריך להוכיח את חפותו ואולי יזכה לגאולה המיוחלת.
זהו סיפור משל על אנשים שמאבדים את הרגישות שלהם ואת הרגשות שלהם כשהם תלויים בטכנולוגיה בשביל לטשטש את זהותם האמתית כמו חליפת המערבל זהות בשביל שלא תיחשף זהותו של השוטר הסמוי. הסימבוליקה העתידנית הזו משקפת הרבה על העידן של ימנו ואפילו רלוונטי יותר מתמיד.

אני מודה שקראתי את הספר פעמיים בפעם הראשונה לפני המפגש שלי עם עולם הסמים והיה לי קשה לעיכול הספר הזה, בקושי שרדתי אותו והוא די זרק אותי באופן שנראה לי פחות קומניקטיבי אך ידעתי שיש בו משהו מיוחד, משהו שונה משאר הספרים שיצא לי לקרוא, אז השארתי אותו על המדף וכמה שנים מאוחר יותר אחרי שלמדתי דבר או שניים על עולם הסמים חזרתי לקרוא אותו בפעם השנייה במבט בוגר יותר, מיומן יותר בקריאה רוחבית ומעמיקה והאמת היא שהספר הזה שאב אותי, הצחיק אותי לא במובן ההיסטרי אלה בחיוך מריר- אירוני קטן כזה, הספר הצליח אפילו לרגש אותי ולגרום לי לצביטה קטנה בלב.

כשראיתי את הגרסה הקולנועית המעניינת של "סורק אפלה" כמו עם הספר בפעם הראשונה הייתי ברגשות מעורבים אך בפעם השנייה לא רק שהערכתי מחדש את העיבוד הזה כעיבוד מצוין שמצליח בעיניי להעביר את התמצית, הגרעין הרעיוני וגם הדרמטי של הספר אלה גם לתאר בצורה מרגשת עד לכדי דמעה שנפלה לי בסוף הצפייה וההבנה העמוקה שגם אליה מגיע הגיבור, אך הוא כלוא בתוך עצמו ולכן כואב לי ובא לי להושיט יד, בא לי להגיד שאני מבין אותו בא לי להגיד שאני עכשיו מבין כמה בוב הוא לא סתם ג'אנקי הוא למען האמת הרבה יותר מזה, אך באותה מידה גם כל כך חסר אונים.
אני ממליץ לחובבי הז'אנר את הספר הזה ובמיוחד לאנשים שיש להם קצת יותר חיבור לעולם הסמים וכמובן גישה וסבלנות לסיפורת מסוג אחר. כי לדעתי הספר יכנס לכם לעור וכך גם הסרט ויגרום לכם לחשוב הרבה אחרי הנקודה האחרונה בספר.

בשלב שהוחלט לעשות סרט מכתביו של בוקובסקי או יותר נכון שבוקובסקי יכתוב תסריט, בסביבות שנת 87 - 88 באזור התקופה הזו שהסרט נעשה, אם אני זוכר נכון, בוקובסקי כבר היה מוכר לעולם הספרות העולמית וגם לעולם האקדמי, כנראה שכתביו הדהדו עד לתעשייה בהוליווד והחליטו לעשות מעשה ולהציע לו לכתוב תסריט. כמובן שלבקש דבר כזה מאדם כזה, זאת לא משימה פשוטה, זה לא הדבר הכי קל בעולם כמו שזה אולי נשמע, אסביר על כך בהמשך.

הסרט "עכבר הבארים" בכיכובו של מיקי רורק המעולה שבימי הזוהר שלו ניהל חיים סוערים של מין, סמים, אלכוהול ואגרוף חובר לצ'רלס בוקובסקי ומצליח לגלם את דמות הסופר המיוסר, בצורה כמעט הכי נאמנה למקור ביחס לשאר העיבודים הקולנועיים המאוחרים לסיפוריו של בוקובסקי. אולי בשל העובדה שלמיקי רורק היה את כל מה שנחוץ בשביל להיות בוקובסקי ולהתחבר לאישיות הסופר, המכנה המשותף של אלכוהול, הרס עצמי ונשים ובנוסף גם החזות הגסה והקשוחה של מיקי רורק.

אחד הקטעים האהובים עליי בסרט זה המפגש הנדיר בין הסופר לדמות שלו שמתרחש בשלב די מתקדם בסרט וקורה לרגעים קטנים של חסד. בסרט, באחת הסצנות בבאר הקבוע שבו שורצים בוקובסקי/ הדמות שלו. בוקובסקי( הסופר) נראה בתווי פנים גסות ובעלות נוכחות של שתיקה קודרת, שקוע בין כוס הבירה לבין עצמו כמו כנראה משחזר את הרהוריו על אותה הסצנה שנראית על המסך למולנו או שאולי מחשבות שיכנסו לכתבים אחרים בהמשך . בוקובסקי המוכר לנו מסיפוריו ושיריו מבליח כדמות חיה על המסך, פניו חרושות קמטים וסבל על פניו העייפות והמותשות אפופות בעננים של עשן סיגריות, לוגם בהנאה את האלכוהול וסגריה מקובעת לקצה פיו הופכת את הרגע הזה למושלם ( לחובב בוקובסקי כמוני ואני משוכנע שלעוד רבים). בסצנה הזו בוקובסקי הסופר בוחן את בוקובסקי הדמות בשתיקה וממשיך בשלו. אולי זאת האמירה הכי חזקה, מצחיקה - מרירה של היחס שנותנים לאותם עכברי בארים, סלידה והתעלמות או אולי זה המבט שבוקובסקי בעצם אומר בלי להגיד כלום למעשה ורק בעזרת סצנה פשוטה של החלפת מבטים הסופר בוקובסקי כאילו אומר לדמות שלו: "אני מזהה אותך כי אתה מוכר לי מאיפשהו, כי שנינו אוכלים חרא בחיים ובאים להתנחם עם נשים זולות, סיגריות ואלכוהול... באים לפה לטעום את טעם הדם שלנו בקרב בארים טיפוסי גברי ומטופש רק בשביל להרגיש חיים". למה אני מספר הרבה על הסרט הזה ?
כי בזמן שצ'רלס בוקובסקי שקד על תהליך כתיבת התסריט הראשון והיחיד בחייו "עכבר הבארים" הוא כותב במקביל את הספר "הוליווד" שזה בעצם סוג של תיעוד על התהליך של הסופר לכתוב תסריט והמעבר שלו מהספרות לקולנוע והמפגשים השונים שלו עם התעשייה ההוליוודית. מי שמכיר את סגנון כתיבתו וגם דמותו של בוקובסקי יודע שהוא ידוע כטיפוס מאד יוצא דופן ואף שנוי במחלוקת בשל הישירות והכנות שלו, הרגישות הספרותית שלו וגם הטירוף שלו כתוצאה משתיינות מתמשכת ומשיכה לקרבות בארים. מה שהופך את העלילה בספר "הוליווד" למסקרנת, זה בגלל שנדמה כי העלילה בספר "הוליווד" ספק בדיונית כמו הרבה מיצירותיו מאחר ויתכן כי מידת המציאות יכולה להיות כל כך גדולה ביצירה עד כדי כך שקשה להאמין שהוא השחיל פרטים בדיונים. הספר "הוליווד" שנחשב בז'אנר של בדיון למרות שבוקובסקי מזכיר את שמות השחקנים המעורבים בסרט ועוד כמה דמויות מוכרות יותר ומוכרות פחות מהתעשייה ההוליוודית, מתאר את היחסים המאד אמביוולנטיים שלו עם הוליווד בדומה לחייו האישיים. אם בא לכם לגלות עוד קצת ממעלליו של בוקובסקי הפעם עם ומול תעשיית הסרטים תהנו לקרוא את הספר הזה. ממליץ גם לאחר הקריאה לצפות בעיבוד הקולנועי הצנוע אך האותנטי "עכבר הבארים" לתסריט של בוקובסקי. הניסיון הקולנועי של בוקובסקי לא צלח מסחרית בהוליווד ואולי בוקובסקי צדק לאורך כל הדרך שחש את הסלידה מהתעשייה ההוליוודית, אך בסופו של דבר, לדעתי, זה נעשה בצבעים המתאימים לאווירה שיש בכתיבה של בוקובסקי ולסגנון החיים הכאוטי שלו.