ביקורת ספרותית על אנדיורנס (2013) מאת אלפרד לנסינג
ספר טוב

---

#
הסיפור הלא-יאומן על המשלחת האימפריאלית לאנטארטיקה, שהתארגנה (מימון, ציוד, בניית ספינה עמידה לקרחונים) ויצאה לדרכה ימים ספורים לפני הכרזת מלחמת העולם הראשונה ב-1914. המשלחת כללה 29 אנשים כולל נוסע סמוי, בראשות (סר) ארנסט שקלטון.

רבים כתבו לפני על מסע ההישרדות המופלא שעברו חברי המשלחת שספינתם נתקעה ובוקעה בקרח דחוס, הזעקת עזרה לא היתה אפשרית, גם מחוסר באמצעים טכניים וגם כי העולם היה עסוק במלחמה ולא בהצלת משלחות אבודות. אנשי המשלחת התמודדו חודשים ארוכים בנוף אלים ולא-סלחני, מחסור בציוד, משבר אחרי משבר, תכנון לוגיסטי מקיף לכל פעולה טריוויאלית. ציד מזון והכנתו לא תמיד היה אפשרי, בניית מחנה על הקרח מסוכנת, שכן קרחונים דרכם להיסדק והטיל את יושביהם לים הקפוא. יצורים רצחניים - החיים במים אבל צדים ביבשה – הוסיפו מימד אימה-סוריאליסטי לדרמה.

את תשומת לבי בספר ההישרדות המרתק הזה צד נושא המנהיגות. כל התנאים הבלתי אפשריים שמניתי, והרבים שלא הזכרתי, היו גורמים להשמדת המשלחת, רובה או כולה. מכירים סיפורי הישרדות דומים, בהם חלק גדול מהמשתתפים, או כולם, מתו. המשלחת הזו הצליחה להגיע בחיים לסוף הטוב של הסיפור. וההבדל, לדעתי, כולו לזכות מנהיגות מצויינת וידע בניהול אנשים של שקלטון.
שמעתי המון תיאורים של ראיון-עבודה המקובל בימינו. אורכו לא פחות משעה, לפעמים כפול מזה. המועמד עובר סידרת ראיונות, עם סידרת מראיינים. המראיין/ים שואל/ים שאלות קשות, חד/ים חידות-היגיון, מתקיל/ים את המועמד בתחומים שהוא לא מכיר, גורם/ים למועמד מבוכה וחוסר נוחות כדי "להוציא אותו מאיזור הנוחות שלו" (שזו שטות ברמה אולימפית, אם יותר לי...) ובסופו של עניין כששואלים, מוצאים התאמה טובה של כ-50% מכלל המועמדים. שקלטון בחר את האנשים למשלחתו – מדענים, רופאים, ימאים, נגר, טבח, בראיונות שארכו לכל היותר 5 דקות. השאלות - אם נשאלו - היו טריוויאליות, (עזר שהיו לו כעשרים מועמדים לכל מקום פנוי). שני מועמדים התבררו כטעות והוחלפו מיד. במדד התוצאה – הוא בחר את אנשיו בהצלחה של כמעט 100%, הם הצליחו להתמודד עם מצבי חירום ותנאים לא-יאומנו על הצד הטוב ביותר, ונשארו בחיים במסע הישרדות הרואי (ללא מצלמות, סמארטפונים וקהל באולפן).

שקלטון לא היה חף מטעויות בשיקול. למרות זהירותו ויכולת התכנון שלו נתן לעתים עדיפות לאופטימיות לא מבוססת והתעלם מהמציאות. אך הוא הצליח לבסס מנהיגות ברורה ללא שימוש בכוח ובאמצעי ענישה, תוך רתימת אנשיו למחוייבות אין-סופית, לנכונות לתת הכל ועוד קצת עבור המטרה. הוא הצליח להתמודד עם תנאים קשים עד בלתי אפשריים, שיעמום של הקבוצה לאורך זמן רב. רעב וקפיאה בקור, כאשר למרבה הפלא בקבוצה הזו היו מעט ריבים שאף אחד מהם לא היה קטלני, מה שכמעט הכרחי בקבוצה סגורה המתמודדת עם חיים כאלה לאורך כשנתיים.

ואלה הן פני המנהיג:
הוא אינו חושש להשתמש בסמכות אך נמנע מלהשתמש בה לצורך האדרתו האישית.
הסמכות – והאחריות הרבה הבאה איתה – אינן כלי לטובות הנאה עבורו. להיפך: הן מטילות עליו עול כבד, אותו הוא נושא לבדו.
הוא מבין אנשים. אינו מבקש את אהבתם או תמיכתם. יודע איך להציב את האדם הנכון במקום הנכון.
סמכותו אינה מתבססת על אלימות, הפחדה או עונשים. היא עובדה המתבססת על שיכנוע ושיתוף פעולה ובניית מסגרות-משנה יעילות.
הוא מבין את חשיבות המורל, מבין ופועל להטלת משימות על הצוות, מבין ופועל למניעת סכסוכים חמורים בצוות.

מי שמעוניין באנטי-תזה של מנהיגותו של שקלטון מוזמן לקרוא את "פרשת בטאווייה" של סימון לייס. ההמלצה תקפה גם לפוליטיקאים מכהנים.


0

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אנדיורנס (2013)