#
לפני זמן מה מישהי אמרה לי, שלדעתה התפרצות הקורונה – והסארס לפניה – הם העונש של בעלי החיים על הסינים, המתייחסים אליהם רע כאשר הם לא חולים. אנחנו מחונכים לחשוב שיש כוח כלשהו המטיל עונשים על העושים רע ובזה עוסקת מאגי בספר הזה.
לכאורה מדובר בגרמניה של מלחמת העולם השנייה. הסיפור מתחיל בשנת 1942, כשהגרמנים במגמת עלייה. חיל אחד הנמצא בחזית הרוסית נושא לאשה צעירה אחת הנמצאת בברלין. הוא רוצה חופשה. היא רוצה הבטחת-הכנסה כאלמנה, אם ימות. שניהם שייכים למעמד הבינוני הנמוך, שחי במצוקה יחסית בשנים שחלפו מאז מלחמת העולם הראשונה, ומצפה לשיפור התנאים כמו שמבטיח לו השלטון. הם נפגשים לראשונה בחופשה שהוא קיבל (הוא לפחות קיבל את מה שרצה) והזמן הקצר המשותף עושה את שלו. הם מתאהבים, נפרדים וכל אחד מהם נשען על הדימוי של בן זוגו כדי להחזיק מעמד בזמנים שנכונו להם.
הספר מתיימר לתאר את חיי היומיום בגרמניה בזמן המלחמה ואת חיי היומיום של החיילים בחזית. לכאורה זה ניסיון לפרוט את ההיסטורייה לפרוטות ושהקורא יוכל לקבל מושג על מה שהיה שם. [מי שמתעניין בזה – כדאי לקרוא את "ברלין. סוף" האותנטי של היינץ ריין] בתהליך הזה מאגי אינה מרחמת על הקורא שלה, במו שאינה מרחמת על דמויותיה. היא נשארת בעמדה של מספר אדיש ומרוחק מהאירועים עליהם היא כותבת, ופורשת לפני הקורא את הדמויות כמו שהן נראות לה: נטולות חמלה, חמדניות, לא מפשפשות בציציות כשהן מקבלות את הטוב, לא מתעניינות באנשים שגורלם לא שפר עליהם. מגי מתארת תיאורים קשים הגולשים לגועל, לאלימות ולדחיית האנושיות. אני משערת שהספר מקובל על הקורא הישראלי. הגרמנים – נאצים, עמך וכל השאר - מוצגים פה באופן דוחה. איש מהם אינו יוצא טוב ואי אפשר להזדהות עם שום דמות – יהיה סיבלה אשר יהיה.
ואני? תהיתי מה הקשר של מגי לנושא. היא אירית, ילידת 1950, עיתונאית וזה ספרה היחיד. נראה לי שהקשר היחיד שהיה לה לנושא הוא אינטלקטואלי – היא עלתה על נושא מעניין ורצתה לכתוב עליו ספר. לדברי הניו-יורק טיימס "לכתוב סיפור שאינו מאפשר סימפטייה לדמויות ומנכר את הקוראים מהן, הוא אחד האתגרים הגדולים של סופר בו הצליחה מאגי" אבל לי נראה כי אי-מעורבות, ככל שהוא חיוני לשופט או לאו"ם (נניח...) הוא רע לסופר ואינו מעיד על הצלחתו, אולי להיפך. לצורך עונש עדיף בעיני לקרוא פרוטוקולים של משפטי נירנברג. אלה מתארים מציאות אמיתית, לא החצנה של הדמיון-שלי-על-מה-שצריך-היה-להיות-שם. לא התרגשתי, לא התפעלתי לא נשביתי בקסמו של הסיפור. כתוב בסדר, סיפור מעניין, לכאורה. השאיר בי טעם רע.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
