ביקורת ספרותית על ההתחייבות מאת אודרי מאגי
ספר בסדר

---

פטר פאבר וקתרינה שפינל מתחתנים. הם מעולם לא פגשו זה את זו וראו אחד את השניה רק בתמונה יחידה. מדובר בנישואי נוחות. פטר רוצה חופשת ירח דבש וקתרינה יודעת שאם היא תהרה ותהיה אלמנת חייל, היא תקבל פנסיה מהצבא והטבות נוספות בזמן המלחמה בתמורה להיותה אם לבנו של חייל בחזית. אפילו החתונה מתרחשת ממרחק כשהוא בחזית והיא בברלין ובמעמד שני עדים מכל צד והתמונה של בן הזוג (אם אפשר לקרוא לזה כך באותו מעמד). פטר מקבל את חופשת ירח הדבש המובטחת ומגיע לברלין לפגוש את אשתו בפעם הראשונה. באופן מפתיע, הם מתאהבים במבט ראשון, למרות שפטר מגיע מוזנח מאד. מסריח, מלוכלך ושורץ כינים. קתרינה מתגוררת עם הוריה. להם היתה העדפה שקתרינה תבחר בבן של רופא ולא בחייל רגלים פשוט והם מקבלים את פטר עם כל ההסתייגויות הנלוות.

פטר מאריך את חופשתו כמה שניתן, חוזר לחזית וקתרינה נשארת בברלין ומגלה שהיא הרה. אביה של קתרינה, שנלחם במלחמת העולם הראשונה ונשאר מקושר ללוחמים מבוגרים שלחמו איתו, סולל את דרכם לצמרת החברה של ברלין, במקרה הזה דוקטור ויינרט ומשפחתו. במשך רוב תקופת המלחמה הם נהנים משפע כלכלי, מחליפים להם את הדירה לדירה מרווחת יותר והם מקבלים אותה על כל תכולתה. קתרינה גם היא מנתבת את דרכה ומתרועעת עם נשות הקצינים. למרות היותה נשואה לחייל פשוט. את בגדיה היוקרתיים, את תכשיטיה ואת המלבושים של בנה הקטן היא רוכשת אצל המשכונאי בעודה ממתינה לבעלה שיחזור מהחזית.

ההמתנה מתמשכת, הגלגל מסתובב והמשפחה סופגת מכה אחר מכה. הנאמנות העיוורת של האב שמוכן להקריב את כל משפחתו על מזבח נאמנותו גם אחרי שסר חינו, גם כשכבר ברור שהצבא הגרמני סופג תבוסה קשה, גם כשברלין מופצצת והחיילים הרוסים פולשים אליה, נובעת מסתבר מפחדנות וכנראה גם מאנוכיות. האיש לא מוכן לנקוף אצבע למען בטחון משפחתו. אחרי שהדירה החדשה נחרבת בהפצצות, הם חוזרים לגור בדירה הישנה חסרי כל ונזקקים לעזרת השכנים שכבר לא ששים לעזור להם.

הספר הזה קשה. יש בו תיאורים אכזריים וגם תאורים מגעילים, אטימות מוחלטת ומוסר כפול. הסופרת לא חוסכת מהקורא דבר. גרוש היהודים מוזכר בו במשורה רק בהקשר של רכוש. השואה, המחנות, לא מוזכרים בכלל. יש בו שני סיפורים: הסיפור של קתרינה ומשפחתה והסיפור של פטר וחבריו בחזית והסיפורים מתחברים לאורך הספר ע”י חלופת המכתבים בין קתרינה לפטר. הסוף של הסיפור היה צפוי בעיני. הספר קריא מאד למרות התיאורים שבו ומצאתי שקשה להניח אותו מהיד, אבל התחושות שלי במהלך הקריאה היו קשות ובלתי מתפשרות. לא יכולתי להזדהות עם אף אחת מהדמויות. לא הצלחתי לרחם עליהן. אין שום התייחסות של הדמויות למי היה שייך הרכוש שהם קיבלו. אנחנו מבינים את זה מתוך תיאור של סיטואציה אחת או שתיים ממש קצרות בתוך הסיפור. אטימות מוחלטת לעניין.

“…. רחצה את הילד והלבישה אותו וירדה למטה אל העגלה שדר’ ויינרט נתן לה. היא היתה גדולה, אלגנטית ומודרנית, עשויה אריג כחול כהה וכרום מבהיק. מצאה חן בעיניה הדרך שבה נשים אחרות מביטות בה כשהיא דוחפת אותה…” עמ’ 156

ואז בעמוד הבא: “… צל הוטל על המגזין. קתרינה הרימה את עיניה. זו היתה אישה בשמלה קייצית שפעם היתה אלגנטית, תינוק רכוב על המותן ופעוט נאחז בחצאית השמלה. שניהם בנים.

העיגולים השחורים תחת עיניה כיסו את רוב הפנים.

“היא עובדת טוב, מה?” אמרה.

“סליחה?” אמרה קתרינה.

“העגלה. היא מצויינת. היתה לי אחת בדיוק כזאת.”

“כן, אני מאד אוהבת אותה”

“האיזון מעולה, יותר טוב מהדגם שהיה לי עם הבת הבכורה שלי.”

קתרינה הצלה בידה על עיניה להביט באישה, בטלאי הצהוב המלוכלך והקרוע…” עמ’ 157.

ממשיכה עוד שיחת חולין מנומסת שמתייחסת לגילאי ילדיה, רגלי האישה קורסות תחתיה והיא נתמכת בספסל. כל מה שעובר בראשה של קתרינה הוא שהעוברים ושבים יראו אותה משוחחת עם יהודיה והיא אומרת לה: “אסור לך לשבת פה”. לאחר שהיהודיה ממשיכה בדרכה היא חוזרת אל המגזין שלה.

במובן מסויים לא הצלחתי להתנתק ולקרוא את הספר מזוית אנושית אובייקטיבית. אני חושבת שחשוב שיש ספרים כאלה, אלא שאני מתקשה להתחבר אליהם. את לבד בברלין למשל נטשתי באמצע. לא ריחמתי על הדמויות ובמקומות מסויימים אפילו תיעבתי אותן, כל אחת מהן כמעט. מצד שני, הייתי סקרנית.

לשאלה האם אני ממליצה? הספר כתוב היטב לדעתי. הסיפור מחובר היטב וגם אנטי היא תגובה לספר שכתוב היטב. זו כל ההמלצה שאני יכולה לתת ביודעי שבעולם הקוראים יש מי שמסוגלים להסתכל על הספרים האלה בפרספקטיבה אחרת.

סקירות נוספות כאן:

http://saloona.co.il/sigaliot/

» ביקורות נוספות של סיגלית
» ביקורות נוספות על ההתחייבות