ג'ג'ו, קוריאה, הוא מקום לא קל.
הוא קל אפילו פחות, במידה ואת האניו (או "האניו טובה").
"ההאניו - נשות הים", הן לב ליבו של הכפר ג'ג'ו, השוכן על האי (ג'ג'ו, למרבה ההפתעה) וממוקם אין שם, בצפון ים סין, משוייך לדרום קוריאה. מדובר בקבוצה מבין נשות הכפר, דייגות ומלקטות, העובדות "בשדות היבשים או הרטובים". שילוב של נשים קשות יום, מפרנסות עיקריות ושליטות בלתי מעורערות, מוערכות וידועות לשימצה גם יחד, בחברה שהיא עירוב מטריאכלי-פטריאכלי, או "מטרי-פוקאלית" (תלוי את מי שואלים ועפ"י אילו מדדים נבדק העניין).

הגברים בכל מקרה, יתפסו כאן, לרוב, את מקומה ותפקידיה של עקרה הבית המערבית.
מעניין זה כאן.

עבודת הכנה
הסיפור שמתחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת וממשיך עד ימינו, מתאר את קורותיה של קוריאה, כמדינה מדממת שנשלטת ע״י מעצמה אחת, אח"כ אחרת. הכל דרך דמויות מחוספסות שאחת מהן, נשית ומיוחדת, עוברת כל מהמורה היסטורית אפשרית בדרך.

יש כאן נגיעות בתורתו של קונפוציוס והתנגשות עם שמאניזם, מגוון ועושר תרבותי יוצא דופן וריבוי מאכלים ימיים ואחרים כמו "רכיכות צלויות, אבאלון כחול מאודה", "קימצ'י", "שורש לוטוס", "שרך אברנית מתובל, מלפפון ים מבושל" ועוד. הכל מלוח, בניחוח ים ורוחות שורטות, רבות משמעות.

בהתאם לעושר התרבותי, ניכר שנעשתה כאן עבודת הכנה מעמיקה ולעיתים, במובן זה, זכיתי ביותר משביקשתי. שמות כפרים שהיו, עברו, נשרפו על יושביהם ונכחדו, ממלאים את הדפים ובמספר מקרים (מועט אך קיים), הרגשתי שעודפי המידע הם בבחינת ׳אם כבר מצאנו כזה, חבל שלא נשתמש׳. תחושת העומס שנבעה מכך, השפיעה לעתים על עומק הקריאה וחבל.
אבל למרות אותו עומס מדובר לטעמי, ביצירה מעניינת, יחודית ובהחלט שווה קריאה.

חוכמת חיים בין הגלים
׳האי של נשות הים׳ מספק איזון מוצלח של שמחה ונחת, עם לחץ וכאב מועך לב. מן רכבת הרים, שמורידה ומעלה אותך בהתאם להתקדמות העלילה. יש בו קושי קבוע וטרגדיות שקשה להכיל, משולבות בציניות מתקתקה וזכרונות עשירים-אמיצים. כחלק מאותו סיפור רב נושאים, מספק ׳האי של נשות הים׳, גם חוכמת חיים רבת שנים (מפי נשים בעיקר).

בחרתי לשתף אתכם בכמה כאלה, כדי לספק 'טעם של עוד' ואולי לטעת בכם (ובי), רסיסים מאותה חוכמת חיים עשירה, מהפנטת.

"את לא נענשת על הזעם שלך. את נענשת באמצעות הזעם שלך." מוקדש לכל זועמי הצדק (ואנוכי ביניהם).

"אם שותלים שעועית אדומה, קוטפים שעועית אדומה", מכאן שמה שנשתול בסביבתנו, או בילדינו, תואם להפליא למה שנקצור.

"שורשים עמוקים נשארים סבוכים מתחת לפני הקרקע", כן, זה יכול להיות תאור נפלא של מערכות יחסים מכל סוג שתבחרו.

"בעבר חשבתי שחמיות הן הנשים הקשות ביותר בעולם, אבל באותו יום הבנתי שפשוט אי אפשר להבין אותן. את המניעים שלהן, את הדברים שהן אומרות...", כך גם לגבי אנשים אחרים (אבל לחמיות זה כמובן מתאים במיוחד).

"לפעמים כל מה שאת עושה חסר טעם ולא יעיל בדיוק כמו לצעוק לתוך הרוח." כן, זה נכון.

"האושר הוא מותרות, ואנו חוות אותו בזהירות רבה, משום שהאסון אורב בכל פינה."

"מוטב להיוולד פרה מאשר אישה" (ואם נוסיף מעט הומור למשפט המזלזל במין הנשי, הרי שהחמורה מבין האפשרויות היא להיוולד אישה פרה).

נשים, נשים
אם אמרנו נשים, אז חברות בין נשים היא תמצית הכל כאן (ותמיד). היא המניעה את הסיפור, מספקת לו גבולות, נקודות מתח הכרחיות, כמו גם מסקנות עמוקות וסוף שראוי לכל מחשבה נוספת.

"שתינו בכינו והבטחנו זו לזו הבטחות שאף אחת מאיתנו לא תוכל לקיים."

יד ביד עם חברות בסגנונה הנשי, יופיעו כאן הפריבילגיה המפוקפקת שבלפגוע בחברים, הצרוך לסלוח והרצון שלא לסלוח לעולם (ממש כמו אצל כל אישה טיפוסית).

העלילה המתובלת בהיסטוריה עשירה שלא היכרתי, באנושיות עד אין קץ ובכאב לב אחד גדול, סחפה אותי איתה אל מי המלח הקרים שבין הדפים. היה קר, היה כואב, אבל שווה להיסחף.

אחרי הכל, זכרו ש"כשהסוף מגיע, זה נגמר. חד וחלק. אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור, אין שום דרך לתקן את המעוות. אין שום דרך אפילו להיפרד לשלום" ותהיו טובים (לרוב זה לא מזיק).

"להבין הכל זה לסלוח"
(ובינינו, אין כמו כוח נשי).

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

ג'ג'ו, קוריאה, הוא מקום לא קל.
הוא קל אפילו פחות, במידה ואת האניו (או "האניו טובה").
"ההאניו - נשות הים", הן לב ליבו של הכפר ג'ג'ו, השוכן על האי (ג'ג'ו, למרבה ההפתעה) וממוקם אין שם, בצפון ים סין, משוייך לדרום קוריאה. מדובר בקבוצה מבין נשות הכפר, דייגות ומלקטות, העובדות "בשדות היבשים או הרטובים". שילוב של נשים קשות יום, מפרנסות עיקריות ושליטות בלתי מעורערות, מוערכות וידועות לשימצה גם יחד, בחברה שהיא עירוב מטריאכלי-פטריאכלי, או "מטרי-פוקאלית" (תלוי את מי שואלים ועפ"י אילו מדדים נבדק העניין).

הגברים בכל מקרה, יתפסו כאן, לרוב, את מקומה ותפקידיה של עקרה הבית המערבית.
מעניין זה כאן.

עבודת הכנה
הסיפור שמתחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת וממשיך עד ימינו, מתאר את קורותיה של קוריאה, כמדינה מדממת שנשלטת ע״י מעצמה אחת, אח"כ אחרת. הכל דרך דמויות מחוספסות שאחת מהן, נשית ומיוחדת, עוברת כל מהמורה היסטורית אפשרית בדרך.

יש כאן נגיעות בתורתו של קונפוציוס והתנגשות עם שמאניזם, מגוון ועושר תרבותי יוצא דופן וריבוי מאכלים ימיים ואחרים כמו "רכיכות צלויות, אבאלון כחול מאודה", "קימצ'י", "שורש לוטוס", "שרך אברנית מתובל, מלפפון ים מבושל" ועוד. הכל מלוח, בניחוח ים ורוחות שורטות, רבות משמעות.

בהתאם לעושר התרבותי, ניכר שנעשתה כאן עבודת הכנה מעמיקה ולעיתים, במובן זה, זכיתי ביותר משביקשתי. שמות כפרים שהיו, עברו, נשרפו על יושביהם ונכחדו, ממלאים את הדפים ובמספר מקרים (מועט אך קיים), הרגשתי שעודפי המידע הם בבחינת ׳אם כבר מצאנו כזה, חבל שלא נשתמש׳. תחושת העומס שנבעה מכך, השפיעה לעתים על עומק הקריאה וחבל.
אבל למרות אותו עומס מדובר לטעמי, ביצירה מעניינת, יחודית ובהחלט שווה קריאה.

חוכמת חיים בין הגלים
׳האי של נשות הים׳ מספק איזון מוצלח של שמחה ונחת, עם לחץ וכאב מועך לב. מן רכבת הרים, שמורידה ומעלה אותך בהתאם להתקדמות העלילה. יש בו קושי קבוע וטרגדיות שקשה להכיל, משולבות בציניות מתקתקה וזכרונות עשירים-אמיצים. כחלק מאותו סיפור רב נושאים, מספק ׳האי של נשות הים׳, גם חוכמת חיים רבת שנים (מפי נשים בעיקר).

בחרתי לשתף אתכם בכמה כאלה, כדי לספק 'טעם של עוד' ואולי לטעת בכם (ובי), רסיסים מאותה חוכמת חיים עשירה, מהפנטת.

"את לא נענשת על הזעם שלך. את נענשת באמצעות הזעם שלך." מוקדש לכל זועמי הצדק (ואנוכי ביניהם).

"אם שותלים שעועית אדומה, קוטפים שעועית אדומה", מכאן שמה שנשתול בסביבתנו, או בילדינו, תואם להפליא למה שנקצור.

"שורשים עמוקים נשארים סבוכים מתחת לפני הקרקע", כן, זה יכול להיות תאור נפלא של מערכות יחסים מכל סוג שתבחרו.

"בעבר חשבתי שחמיות הן הנשים הקשות ביותר בעולם, אבל באותו יום הבנתי שפשוט אי אפשר להבין אותן. את המניעים שלהן, את הדברים שהן אומרות...", כך גם לגבי אנשים אחרים (אבל לחמיות זה כמובן מתאים במיוחד).

"לפעמים כל מה שאת עושה חסר טעם ולא יעיל בדיוק כמו לצעוק לתוך הרוח." כן, זה נכון.

"האושר הוא מותרות, ואנו חוות אותו בזהירות רבה, משום שהאסון אורב בכל פינה."

"מוטב להיוולד פרה מאשר אישה" (ואם נוסיף מעט הומור למשפט המזלזל במין הנשי, הרי שהחמורה מבין האפשרויות היא להיוולד אישה פרה).

נשים, נשים
אם אמרנו נשים, אז חברות בין נשים היא תמצית הכל כאן (ותמיד). היא המניעה את הסיפור, מספקת לו גבולות, נקודות מתח הכרחיות, כמו גם מסקנות עמוקות וסוף שראוי לכל מחשבה נוספת.

"שתינו בכינו והבטחנו זו לזו הבטחות שאף אחת מאיתנו לא תוכל לקיים."

יד ביד עם חברות בסגנונה הנשי, יופיעו כאן הפריבילגיה המפוקפקת שבלפגוע בחברים, הצרוך לסלוח והרצון שלא לסלוח לעולם (ממש כמו אצל כל אישה טיפוסית).

העלילה המתובלת בהיסטוריה עשירה שלא היכרתי, באנושיות עד אין קץ ובכאב לב אחד גדול, סחפה אותי איתה אל מי המלח הקרים שבין הדפים. היה קר, היה כואב, אבל שווה להיסחף.

אחרי הכל, זכרו ש"כשהסוף מגיע, זה נגמר. חד וחלק. אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור, אין שום דרך לתקן את המעוות. אין שום דרך אפילו להיפרד לשלום" ותהיו טובים (לרוב זה לא מזיק).

"להבין הכל זה לסלוח"
(ובינינו, אין כמו כוח נשי).

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/