לא אכפת לי שאני מתקרבת כבר לגיל העמידה, אני עדיין נהנית גם מספרים המיועדים לילדים ולנוער - אם הם מספיק טובים.
הספר הזה הוא באמת אחד הטובים. המתח לא מפסיק אפילו לרגע (גם אם פיזית אין בדיוק באותו רגע איזשהו מרדף, תמיד יש אוירה של מתח). למרות שלא בדיוק מדובר בספרות מופת, עדיין יש כמה משפטים מעולים שיכולים להכנס לאיזו מחברת ציטטות וירטואלית. המתח הנ"ל לא בא על חשבון כתיבה טובה ותרגום מעולה לא פחות.
הספר והסיפור שהוא מספר מצליחים להעביר את האוירה הקסומה של ונציה, וממש ממש עושים חשק לבקר בה ולשוט באיזו גונדולה לטירה מפוארת, לאי מסתורי ולבזיליקה סן מרקו.
ומעבר לכל אלה יש כאן סיפור פשוט ומרגש, דמויות מקסימות אחת אחת, וכיף אמיתי בקריאה.

כשהייתי ילדה, הספרים שהכי אהבתי היו אלה בהם ילדים בראו להם עולם נטול מבוגרים. כאלה היו, למשל, "אי הילדים", "חסמבה", "פצפונת ואנטון", ו"אמיל והבלשים". מבוגרים היו בעולמם כדי להוכיח להם שילדים יכולים לבד, או בשביל להתגעגע אליהם. יש בהם סיפור, מתח ופעולה, "טובים" ו"רעים" מצויירים בקוים חזקים, המון רגשות - אהבה, געגועים, חמלה וגם סוג של מוסר שאנחנו, כמבוגרים, מחנכים אליו, למרות שאנחנו יודעים שהוא ברובו לא קיים...קראתי פה המלצה על הספר (תודה, מיכל) שאכן לא איכזבה.

הספר הזה הוא ספר לנוער העומד בכבוד בכללי הסוג שתיארתי: הוא מהנה לקריאה, יש בו סיפור מותח וגם קורט פנטסיה, הדמויות בעלות אופי והתנהגות ברורה. פונקה מבינה לנפשם של ילדים: בעוד סופרים פחות מבינים היו מתפתים להוסיף גם סיפור אהבה בין שני מבוגרים, היא לא מבזבזת את זמנם של קוראיה הצעירים, ועוסקת רק בעיקר, כלומר בילדים.


בספר הזה נבדקת שאיפה שימיה כימי האנושות: להשיג את מה שאין לי. אהבתי את הספר שהוא מעניין לקריאה (גם למבוגרים) ונטול זיוף. עם קריאתו חשבתי מה הייתי עושה לו יכולתי לחזור להיות ילדה. יש לי תשובה חד משמעית, אבל אחכה שיציעו לי קודם...

לא קראתי את "מלך הגנבים" לפני לב של דיו, כמו רבים אחרים, אבל הבנתי שהוא טוב יותר מ"לב של דיו" ושמחתי מאוד לקרוא אותו.
קורנליה פונקה כותבת יפה. הספרים שלה מקסימים.
"לב של דיו" ו"כשף של דיו" (ואני מניחה שגם "מוות של דיו") היו ספרים טובים. לא מעולים, אבל טובים.
ואם הוא יותר טוב מהם, הוא צריך להיות מעולה, לא?

בעומקה של העיר וונציה היפיפייה מסתתרת חבורת ילדי רחוב ומנהיגם, השודד האגדי: מלך הגנבים.
אבל, את החבורה החביבה שלנו מגלה בלש חביב, שחושף את סודותיהם הנסתרים והיקרים ביותר לליבם.
לאט-לאט הם מסתבכים ונקלעים לבעיה חמורה הרבה יותר: עסקה מפוקפקת עם הרוזן הרמאי וחסר השם שיש באפשרותו להפוך זקנים לילדים וילדים לזקנים.

אז איך הספר? כמו כל הספרים של קורנליה: הוא מקסים. הוא מתוק, ילדותי במקצת. השפה לא גבוהה במיוחד, אך לא נמוכה עם זאת.
בסך הכל אחרי שנכנסים לעלילה הוא זורם מאוד, מסתיים במהירות ומותיר טעם טוב בפה וחיבה בלתי מוסברת לדמויות הפשוטות שנקשרנו אליהן, על אף שבקושי זכינו להכירן.

אז מה עוד? לצד הילדותיות והתוכן של הספר, הוא מציג גם בעיות משפחתיות ומצבים רגשיים שכמעט כל ילד נתקל בהם: הורים מאכזבים, חברים שאינם, שקרים שנחשפים, אנשים שנתפסים כגיבורים ומתגלים כחלשים וכו'.
הדמויות שבסיפור התמודדו עם הבעיות בצורה יפה. אמנם, לא מעשית בצורה יוצאת דופן, אבל חמודה, מעניינת ורגשית - כן בהחלט.
הספר הזה אנושי מאוד- אנושי בצורה חמימה ונוגעת ללב, בלי להתעלם מהדברים שהם גם קצת פחות בסדר.

ולשאלה הגדולה: למה ארבעה כוכבים ולא חמישה?
כי כשאני קוראת ספר "מעולה", אני רוצה שהוא יתאים לסגנון האישי שלי ושיהיה הבחירה המושלמת כביכול עבורי - וזה לא בדיוק זה.
ואולי פשוט קראתי אותו מאוחר מדי.

לסיכום, מומלץ בחום, במיוחד לקוראים צעירים :)

בין סמטאות ומסתוריה הרבים של העיר ונציה מסתתרת חבורת ילדי רחוב ומנהיגם הנערץ, מלך הגנבים. שניים מילדי החבורה מבוקשים על ידי בלש, ומשם מתחילה כל התסבוכת, אבל, זה לא הכל: הם נקלעים לתוך עסקה מפוקפקת עם רוזן זקן, שחלומו לחזור לילדותו, בו הם נדרשים לתת לו קרוסלת עץ קסומה- שיכולה להפוך ילדים לזקנים וזקנים לילדים.

מורכב, לא?

קודם כל, הרעיון של הספר כבר מקסים. לסופרת יש את היכולת לקחת משהו פשוט ולהפוך אותו למיוחד. קורונליה פונקה חושפת את משאלת לבם הכמוסה ביותר של בני האדם-
של מבוגרים- לחזור לתקופת ילדותם (כלומר, לחזור להיות ילדים). ושל ילדים- להתבגר כבר.

האם אני רוצה להתבגר כבר? ברור. אני רוצה להיות בחורה עצמאית שלא תלויה באנשים. אני רוצה לעבוד. כל זה ועוד רשימה ארוכה כלולים בחבילה שנקראת- 'להתבגר כבר'.
האם אני ארצה לחזור להיות נערה? לא יודעת; כנראה אצטרך להתבגר כדי לדעת את זה.

בעיקרון הספר מצביע, בדרך כזו או אחרת,- על העובדה שלא צריך למהר להתבגר. כל דבר יבוא בזמנו שלו. ואני הבנתי את זה.

בכתיבה קורנליה מתארת את ונציה כעיר מדהימה- הכתיבה והמחשבות והרגשות והתאורים בספר מדברים אל בני הנוער- הכתיבה זורמת יותר מאשר הכתיבה ב'לב של דיו'. העלילה גם כן מאוד מעניינת ומושכת.
הדמויות מאוד מיוחדות, ואני אהבתי את הספר.


שאלה: למה לא 5 כוכבים?
תשובה: אין לי מושג.
אם אני אשים 5 כוכבים- זה יהיה שקר. ואני לא רוצה לשקר. אני מנסה להיות כמה שיותר כנה בביקורות שלי, אז הספר הזה מקבל 4 כוכבים ממני, ומומלץ לקוראים.

את הספר הזה פגשתי לראשונה בכיתה ח', אם אני לא טועה. כבר אז אהבתי אותו מאוד, אבל הדבר המעניין לדעתי הוא שגם היום אני חושבת שזה ספר מעולה ומתרגשת כשאני קוראת אותו. הדבר שתפס אותי הכי חזק בספר הזה זאת הדמות של פרוספר. האופן שבו הוא דואג לבוני ואוהב אותו, העולם שלו, הקסימו אותי מהפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה. בשבת קראתי את הספר שוב, והתרגשתי שוב וחשבתי על הילדים שאני מכירה, הילדים שבגילו והילדים שגדולים ממנו. חשבתי על הילדים שאיתם אני עוברת מסע ועל הילדים שבאים לזמנים קצרים. חשבתי על הפרויקט האחרון שלנו- הכנת ציורים וברכות לחולי דיאליזה מבוגרים. כמה זה מרגש אותי כל פעם מחדש לראות איך הם מקשיבים לתיאור של מחלה אחרת שהם לא מכירים ואיך הם יושבים ומציירים, כותבים וחושבים על אנשים שהם לא מכירים, תוך כדי שהם עצמם מתמודדים עם כאב. חשבתי על הילדים שנלחמים בשיניים להמשיך הלאה וגם על הילדים שסיימו, שהחלימו, שיוצאים החוצה. כמה קשה לחזור לשגרה הרגילה.
היום הייתה לי שיחה עם ילד שהחלים. הוא סיפר שהוא שותה ומעשן קצת, הוא סיפר שהוא התנסה גם בסמים. זה דבר חדש, הוא לא לקח סמים לפני המחלה. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, סיפרתי לו מה אני חושבת עליו, את כל האמת, איזה בחור מוכשר וחכם הוא, איזה לב ענק יש לו, בשביל מה הוא צריך את זה? הוא יכול לעשות כל מה שהוא רק רוצה, הוא יכול להיות כל מה שהוא רק רוצה, אז למה? למה?
התשובה: לכיף.
אז תמצא כיף אחר, בטוח יש עוד דברים שעושים לך טוב.
התשובה: רק אקסטרים, ואקסטרים עולה כסף, הוא לא יעבוד בשביל דבר כזה.
למה?
כי הוא יכול לקבל את זה בחינם.
ממי?
מעמותות.
ומה יהיה עם העתיד? עם הלימודים?
אחרי שהוא יחזור מחו"ל (עוד טיול של עמותות)
ומי ערב לכך שאז יהיה לו כוח לזה?
הוא יעשה גם אם לא יהיה לו כוח.
אתה מבטיח?
נשבע לך.
טוב, אני רוצה לדבר איתך נורמלי, אני רוצה לקחת אותך לארוחת צהרים, מתי אתה יכול?
תגידי מתי את יכולה.
מחר?
לא, מחר יש מסיבה
אז מתי?
אחרי פורים, עד אז יש מסיבות. בפורים אני אהיה בירושלים, שאם יהיה סוטול, לא אלכוהול, דברים אחרים.
אתה חייב לשמור על עצמך! תבטיח לי שתשמור על עצמך! תבטיח לי שלא תגזים!
מבטיח.
אני דואגת לך.
למה?
כי אכפת לי ממך.
אז שלא יהיה לך אכפת.
אי אפשר. זה לא יקרה בחיים. אכפת וזהו.
אני קוראת את הספר, קוראת על בוני שמעריץ את סקיפיו, שרוצה להיות גנב כמווהו. אני קוראת על חוסר האונים של פרוספר, כי אפשר לעשות הרבה דברים, אבל קשה מאוד לשנות רצון. אני חושבת על הילד שאיתו ניהלתי את השיחה היום ועל הילדים שאיתם אני עובדת. כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות יותר, איך תמיד בסוף מתקבלת התחושה שאי אפשר לעשות מספיק. כמה אפשר לאהוב אנשים, כמה עמוק הם יכולים להכנס ללב. כמה אפשר לחשוב על אנשים, כמה אפשר לדאוג לאנשים.

כשאנחנו ילדים אנו רוצים להיות גדולים ופתאום אנו שומעים את עצמנו אומרים הלוואי שיכולנו לחזור לימים שהיינו צעירים... מה אנו רוצים מעצמנו? אולי אנו בסך הכל מבקשים להיות צעירים אך עם התובנות שיש לנו כעת כשאנו כבר בוגרים, כשעברנו כמה תלאות ודרכים... אנחנו רוצים כאן ושם את המחר ואת האתמול ואנו רוצים שיהיה לנו טוב, שנוכל ללכת מכאן מחייכים לא משנה מה עשינו בחיים...
הספר הזה מעלה בי מחשבות מהסוג הזה. זה ספר שנכתב טוב, מבין את נפש הילדים שיש בכל אחד ואחת מאיתנו.ומאפשר לנו להפליג במחשבות על תמימות ילדות חלום וזכרון ישן.

ספפפפפר מדהיים!
הספר מרתק , מותח, הפרטים והדמויים שבספר מפורטים בצורה מושלמת ! זה מרגיש כאילו אתה נמצא ממש בסיפור, הריח והתחושות והאווירה מתוארים בצורה נפלאה.
המצלה חמה ממני!

מדובר בספר מקסים, שמשלב גם קשר מיוחד בין אחים, גם הרפתקאות, גם מתח, והרבה הרבה סודות.
השפה מאוד נעימה והקריאה מהנה.
אזהרה: ברגע שמתחילים לקרוא את הספר - קשה להפסיק.

ספר מעולה!
זהו ספר מאוד מיוחד ובלתי רגיל.
חוץ מהעיניין של העלילה הראשית והמאוד (באמת!) מעניינת, הדבר שתרם לעיניין הספר וליחודו ושינויו משאר הספרים הוא עיניין הזמן המודגש והמרתק שמתמקדים בו בספר.
הספר כולו סבב סביב הזמן; הילדות, הבגרות, הזיקנה... תהליך הגדילה המומהר והאיטי.
כל העלילה קשורה לגיל. איזה גיל הכי טוב? באיזה חלק משנות חיינו באמת הזמן הכי טוב להתקיים בו? האם יש השפעה כלשהי של רצונותינו על הזמן? אם גלגל הגורל כבר הסתובב האם אפשרי לחזור ולגלגלו שוב? או להתגלגל יחד איתו שוב? והאם זה בכלל ישנה משהו? ומה שיותר חשוב, האם המשהו הזה יהיה טוב מקודמו?
צריך לחשוב ולבדוק ולברר ולהחליט: האם שווה להסתכן ולנסות לשנות את תהליך ההתבגרות?
>