#
לפני כמה ימים פתחתי את אחת האפליקציות לספרים אלקטרוניים כדי לבחור ספר (אני אוספת ספרים אלקטרוניים באותה התלהבות שאני קונה ספרים רגילים, וכבר הצטברו לי לא מעט כאלה בכמה אפליקציות) והופתעתי לגלות שם ארבעה ספרים שהכותרת "מתנה" מעטרת אותם. לא יודעת בזכות מה קיבלתי מתנה, שמחתי. למרות שחלקם אינו מז'אנר שאני קוראת, אני לא יודעת להגיד "לא" לספרים.

חוקר שב"כ נשאב להחלטות והתנהגות שהוא היה רוצה לחשוב שאינן חלק ממנו. הוא מתמכר לכוח והולך ומאבד את צלמו. זה התקציר כמו שאני הבנתי אותו, ועכשיו לעיקר הדברים. כישראלים הרגשנו פעם שאנחנו יפים ואמיצים: גם קטנים וגם עושים מעשים גדולים. הפרחנו שממה, בנינו, היינו ערֵבים זה לזה, האמנו שכל הטוב הזה יספיק ונוכל להֵנות מפרי עמלנו, להרגיש צודקים ולהיות כאלה גם בעיני אחרים. שנוכל להגיד: "אתה בחרתנו – כי אנחנו אור לגויים" וגם להאמין בזה.

אבל התרגלנו. בתחילה להיות צודקים ואחר כך התרגלנו לכוח. חוקר השב"כ גיבור הסיפור מתחיל את הסיפור שלו בצורך אמיתי "לשמור ולהגן" כמו שאומרים במקום אחר, אבל מתברר לו מאוחר מדי שלכוח ולהצלחות יש מחיר. והמחיר לפעמים גבוה מדי. לא האמנתי לו שהוא באמת מתייסר בגלל אובדן המשפחה שלו. האמנתי לו לגמרי שהוא מתייסר כי הוא לא מכיר את הדמות שנשקפת לעיניו כשהוא מסתכל בראי. האמנתי לטענתו נגד אלה הרואים בו ובפעילותו את הרוע המזוקק. זה נכון - אנחנו לפעמים קצת צבועים: אוהבים את השקט והביטחון שמספקים לנו אנשי הצללים אבל לא אוהבים לדעת מה הם עושים בשמנו כדי שיתקיים הביטחון הזה.

קראתי את "מפלצת הזיכרון" של הסופר, שגרם לי לחשוב, אך לא להתענג. לא חשבתי שאקרא עוד משלו והנה קיבלתי מתנה, תרתי משמע.
סוף הסיפור הוא תקווה. הוא רחוק מהמציאות המדממת שאנחנו מכירים. אם יש מסקנה, לא מקורית או חדשה, שהסקתי מהסיפור, היא שאין מצב שהוא רק שחור או רק לבן. הלבן מלוכלך באינטרסים. השחור מוכתם בכוונות טובות. השאלה שאפשר לשאול היא ממה יש יותר בצבע הבלתי מוגדר שלפנינו. ואם להיות יותר ספציפית, הרי אם סופר מוכן להתמודד ביושר עם מצב שקשה לקטלג – קוראיו ייצאו עם תובנות. אולי לא תובנות חדשות במיוחד, אבל מספיק פוצעות להרגיש כאב.

#
לפני כמה ימים פתחתי את אחת האפליקציות לספרים אלקטרוניים כדי לבחור ספר (אני אוספת ספרים אלקטרוניים באותה התלהבות שאני קונה ספרים רגילים, וכבר הצטברו לי לא מעט כאלה בכמה אפליקציות) והופתעתי לגלות שם ארבעה ספרים שהכותרת "מתנה" מעטרת אותם. לא יודעת בזכות מה קיבלתי מתנה, שמחתי. למרות שחלקם אינו מז'אנר שאני קוראת, אני לא יודעת להגיד "לא" לספרים.

חוקר שב"כ נשאב להחלטות והתנהגות שהוא היה רוצה לחשוב שאינן חלק ממנו. הוא מתמכר לכוח והולך ומאבד את צלמו. זה התקציר כמו שאני הבנתי אותו, ועכשיו לעיקר הדברים. כישראלים הרגשנו פעם שאנחנו יפים ואמיצים: גם קטנים וגם עושים מעשים גדולים. הפרחנו שממה, בנינו, היינו ערֵבים זה לזה, האמנו שכל הטוב הזה יספיק ונוכל להֵנות מפרי עמלנו, להרגיש צודקים ולהיות כאלה גם בעיני אחרים. שנוכל להגיד: "אתה בחרתנו – כי אנחנו אור לגויים" וגם להאמין בזה.

אבל התרגלנו. בתחילה להיות צודקים ואחר כך התרגלנו לכוח. חוקר השב"כ גיבור הסיפור מתחיל את הסיפור שלו בצורך אמיתי "לשמור ולהגן" כמו שאומרים במקום אחר, אבל מתברר לו מאוחר מדי שלכוח ולהצלחות יש מחיר. והמחיר לפעמים גבוה מדי. לא האמנתי לו שהוא באמת מתייסר בגלל אובדן המשפחה שלו. האמנתי לו לגמרי שהוא מתייסר כי הוא לא מכיר את הדמות שנשקפת לעיניו כשהוא מסתכל בראי. האמנתי לטענתו נגד אלה הרואים בו ובפעילותו את הרוע המזוקק. זה נכון - אנחנו לפעמים קצת צבועים: אוהבים את השקט והביטחון שמספקים לנו אנשי הצללים אבל לא אוהבים לדעת מה הם עושים בשמנו כדי שיתקיים הביטחון הזה.

קראתי את "מפלצת הזיכרון" של הסופר, שגרם לי לחשוב, אך לא להתענג. לא חשבתי שאקרא עוד משלו והנה קיבלתי מתנה, תרתי משמע.
סוף הסיפור הוא תקווה. הוא רחוק מהמציאות המדממת שאנחנו מכירים. אם יש מסקנה, לא מקורית או חדשה, שהסקתי מהסיפור, היא שאין מצב שהוא רק שחור או רק לבן. הלבן מלוכלך באינטרסים. השחור מוכתם בכוונות טובות. השאלה שאפשר לשאול היא ממה יש יותר בצבע הבלתי מוגדר שלפנינו. ואם להיות יותר ספציפית, הרי אם סופר מוכן להתמודד ביושר עם מצב שקשה לקטלג – קוראיו ייצאו עם תובנות. אולי לא תובנות חדשות במיוחד, אבל מספיק פוצעות להרגיש כאב.