כמעט לכל אחד יש רגע או שעה או יום בחייו שהם קו השבר, הקו שחוצה את חייו לשניים, לפני ואחרי. בניגוד לתמונות של לפני ואחרי דיאטת הרזייה או איזו פרוצדורה פלסטית, בתמונת החיים של לפני ואחרי, הלפני הוא החלק הנחמד השלו הטוב (אם כי כשחיים אותו מקטרים על זוטות), האחרי הוא החלק שבו מתהפכים החיים ואז מתגעגעים נואשות אל הלפני.

יש כאלה שכבר חוו אותו, יש כאלה שעוד יחוו אותו (לצערי, זה כמעט תמיד מגיע בשלב כלשהו) ויש כאלה שיחוו בחייהם כמה וכמה קווי שבר, וכשהוא מגיע, אי אפשר לטעות בו. אי אפשר שלא להבין כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה, וגם אם נישן לילות רבים ונחלום כי אנחנו נמצאים מעברו הקודם של הקו הזה, נקיץ אל תוך הידיעה הלופתת כי כמה טוב היה בטרם ידענו.

אשה ארגנטינאית, שגרה עשרים שנה בארצות הברית, חוזרת בזהות בדויה אל העיירה הקרתנית שבה חיה את שנות נישואיה הראשונות, עד שעולמה התהפך.

מן העמוד הראשון שותלת פיניירו רמזים לסיבות שבגללן נאלצה הגיבורה לעזוב, אבל כבר בחלקו הראשון של הספר היא מתארת את נסיבות האסון. חלקו השני עוסק בשבר שבא בעקבות האסון ובהחלטה שגרמה לה לעזוב.

מטעמים מובנים, קשה עד בלתי אפשרי להכביר פרטים בלי לחשוף את הסודות.

אבל כל המהללים את פיניירו ומשווים אותה להיצ'קוק חוטאים לאמת. גדולתה של הסופרת אינה באה לביטוי בבניית תעלומת מתח, מפני שבספר הזה הסוד נחשף כמעט בשליש הראשון של הספר ולא על זה תפארתו. כוחה של הסופרת בתיאור דקדקני ומורכב של התהליכים הנפשיים שעובר מי שחווה אסון, ובמיוחד אסון מן הסוג שחוותה הגיבורה (שוב אני נמנעת מרמזים). התיאור היבש, נטול הקלישאות השקט והמר הזה, הוא סיפור נפלא וכואב במידה שלא תתואר.

אם הייתי רוצה להשתמש בקלישאות הייתי מתארת אותו כקורע לב, אבל הטקסט היפהפה הזה באמת אינו זקוק לתיאורים כאלה.

סופרת גדולה.

יש לכל ספר את הקצב שלו. הקצב שהכתיב לו הסופר שכתב אותו, כי ככה הוא רוצה שיקראו אותו. והקורא- תמיד יהיה זה שיתאים עצמו אל הספר. ולא ההפך. אף פעם לא ההפך. קלאודיה פיניירו עשתה לי שיעור מזורז בענייני קצב. אני אוהבת את הקריאה שלי כשהיא בהילוך קצת יותר מואץ, ופה נדרשתי כמה פעמים להאט, להתאים עצמי לקצב הסיפור. וכשזה קרה - נשביתי וצללתי אל תוך הסיפור הכל כך יפה הזה, השברירי, והפוצע הזה.

ואז,
רק אז, הבנתי כמה חוכמה נדרשת מסופר גם בבניית קצב לסיפור, ואיזה משקל חשוב יש לזה.

הסיפור מסופר בנקודת זמן עכשווית, עם הבלחות לעבר, עשרים שנה אחורה.

אישה יורדת מהמטוס, היא חוזרת אל ארץ הולדתה, ארגנטינה. עשרים שנה אחרי שעזבה את העיירה בבהילות, של גלות מרצון אומנם, אבל מייסרת.
ועכשיו היא חוזרת במראה שונה, בשם אחר. כאילו עטתה על עצמה זהות ומראה חדשים, בעוד שבתוכה פנימה, מתקיימות שתי הנשים זו לצד זו. מי שהיתה פעם, ומי שהיא היום. אבל בנקודה הזו, ברגע הזה בו היא חוזרת אל המראות המוכרים, יכולה להתקיים רק אחת בין השתיים.

כבר מתחילת הסיפור הקורא מבין שיש פה משהו גדול. ודרמטי. אלא שפיניירו מוליכה את הקורא אט אט עד לרגע בו הוא מבין מה קורה. וזה היה כמו לחטוף דלי מים על הראש שמישהו החליט לרוקן ככה, בהחלטה של רגע.

מזל קטן הוא ספר על אהבה הורית בכלל, ואהבה אימהית בפרט, על אשמה, חרטה, פיוס והשלמה. והוא בעיקר מעלה שאלה גדולה וכבדת משקל על הַקְּרָבוֹת שאדם עושה בחייו, ועל המחיר שהוא נדרש לשלם בבחירותיו אלו.

ואני חייבת לסיים בציטוט מתוך הספר, ויש כל כך הרבה פסקאות כאלו יפות שקראתי וחזרתי עליהן שוב, כי היה במילים כל כך הרבה אמת ויופי. אז הנה דוגמה קטנה:
"הייתי רוצה שמישהו יחזיר לי משהו מעשרים השנה שחלפו. אבל זה לא אפשרי. אין מקום שאפשר למצוא בו את השנים האבודות. אולי הדבר האפשרי היחיד יהיה לא לבזבז מעתה ואילך אפילו רגע אחד. שהזמן לא יעבור רק מול העיניים שלי, אלא כשאני נאחזת בו." (עמ' 242)

משובח ומומלץ!

מזל או גורל, כך או כך אירוע אחד שרירותי עלול להכתיב את שארית חיינו. כשהגורל ממיט עליך אסון, האם מזל קטן יכול להושיע? לתקן? לאחות את השברים?

לאחר עשרים שנה, חוזרת מריה למולדת שנטשה, מתעמתת עם עברה ועם האנשים שבהחלטה הרת גורל, השאירה מאחור.

פיניירו מיטיבה לעורר סקרנות אודות התרחיש שהפך את חיי גיבורתה ואודות הדמויות המעורבות בו. היא מגוללת את קורותיה של מריה בצורה אינטימית וכנה שמעבירה היטב את עומק הייסורים בהם היא שרויה. כתיבתה בגוף ראשון, הינה אישית ומדויקת, תוך מחווה ארס-פואטית הדנה גם במשמעויות של הגופים האחרים.

חשבתי שיכול היה להיות מעניין לו הקורבן היה אחד מבניה של מרתה. עיסוקו של פדריקו כמורה להיסטוריה, התר אחר הסיבות למאורעות שעיצבו את המציאות, היה בחירה אלגנטית של הסופרת.

החרדה של מריה, להפוך להיות אמה, אישה שהעצב מכלה אותה ושהאמהות ממנה והלאה, התממשה. בצומת דרכים ללא מוצא, מריה בחרה בין התאבדות והיעלמות, מה שיפצע כמה שפחות את אהוב נפשה.

אהבתי את דרכו העדינה והנוגעת ללב של רוברטו לגרום למריה לשוב אט אט לעצמה, לאחות את הפצעים, תוך שימוש בספרים כאלו ואחרים. יצירותיו של פיאצולה היוו פסקול הולם.

למרות שהתפניות בעלילה היו לרוב צפויות בעיניי, הספר הצליח להותיר אותי מתוח ונרגש.

יצירה על אמהות, אושר, כאב וחרטה.
כמעט חמישה כוכבים.

#
האם בזמנים אחרים הייתי מרגישה שהסיפור בספר הזה מחייב יותר אמפתייה? האם הייתי מזדהה עם גיבורת הסיפור, שמספרת אותו בגוף ראשון, על הדבר הנורא שקרה לה, ("התקרית", "המקרה", בלשון הסיפור) על חייה שנהרסו, על החובה לחזור אחרי עשרים שנה – מוגנת ושמורה בתפקידה – לאותו מקום ממנו ברחה ואותו נטשה? אולי. אני בספק, אבל יכול להיות שמה שקרה לאחרונה בעולמנו הופך טרגדיות של אחרים לשטוחות.

הסיפור של מרי לוהן – שבעברה נקראה בשם אחר והחזיקה במנטליות אחרת, לכאורה - שמרגישה שנעקרה שלא בטובתה ממקומה הטבעי וחיה את חייה כחיקוי חיוור למה שהיא חושבת שחיים צריכים להיות. ובכן, קראנו סיפורים מרשימים מזה על חזרה למקום ממנו גלינו, כמו "ביקור הגברת הזקנה" הנפלא. בניגוד אליו, סיפורה של פיניירו אינו מבוסס על נקמה, אלא על קיפוח. היא הודרה מהמקום שלה, בגלל אחרים. הבחירה, כביכול נשללה ממנה והיא רק הגיבה, לעולם לא יזמה.

מה שבעיקר הפריע לי היה רוב המלל. הגיבורה שופכת ליטרים רבים של מלים המנסות להסביר את העוול שנעשה לה, להצדיק את עזיבתה, את שתיקתה, לספר כמה אומללות חוותה בחייה, ותמיד באשמת אחרים: הוריה, "החברות" שלה, בעלה. והיה לי קשה לקרוא את הסיפור הצדקני הזה.
הספר כתוב בסדר. על הכריכה האחורית כתוב "היצ'קוק הוא אישה המתגוררת בבואנוס איירס"... ובכן לא. זו עוד היתלות באילנות גבוהים שציטוטים מספרות מפורסמת משובצים בטקסט. גם ביטויים באנגלית, שהיא שפתה השניה של הגיבורה. הספר אינו משעמם אם כי תצטרכו להמתין כמעט 100 עמודים עד שתבינו מה קרה. (ולא שאי אפשר לנחש את זה קודם...) הוא התיש אותי ולא היה לי דחוף לחזור לקרוא בו, אחרי הפסקה. אתם יכולים להאשים בזה את המצב.

גם קוראים זקוקים למזל קטן, כזה שמזמן להם קריאת ספר שכזה.
הספר עוסק באישה החוזרת מארה"ב למקום שבו נולדה וגדלה, לארגנטינה – והיא אחרת: אפילו שמה, המבטא שלה והמראה שלה שונים.
אחרי שנאלצה לעזוב בנסיבות טראגיות את ביתה ומשפחתה, ולהתחיל חיים חדשים בבוסטון.
האם תצליח להחזיר לעצמה את הזמן שאבד ולתקן את מה שכבר אין, לכאורה, דרך לתקן?
כמו הרהור קיומי על התחלה מחדש, בשילוב מלודרמה עוצמתית ומלאת רגש.
כמו "בעקבות הזמן האבוד", רק קצר יותר, ממוקד יותר ועם סיפור טוב יותר.
ככל שהעלילה מתקדמת, כך היא הופכת סוחפת יותר ויותר, ולא מגיעה לפתרונה כמעט עד הרגע האחרון.
כתיבתה של פיניירו חכמה, היא אשפית במקצב, הסתרה ומסירה, ולוקחת את הקורא איתה למסע המטלטל של מותחן מלודרמטי מלא עוצמה.
כי מתחת להבטחה להרפתקאה מהורהרת של חזרה הביתה מסתתר סיפור עוצמתי על משפחה, נטישה ותיקון.
קלאודיה פניירו יודעת לספר סיפור.
באיטליה אומרים שאלפרד היצ'קוק לא מת, והוא חי בתוך גופה של גברת ארגנטינאית אחת.
לסיכום: המלודרמה הכי חכמה, מתוחכמת ומתגמלת שקראתי לאחרונה.

בקורת על הספר מזל קטן
מאת קלאודיה פיניירו

ספר מעניין ומרתק, שקראתי אותו בנשימה עצורה. הרעיון של הספר נמצא בשמו שנקרא "מזל קטן" רעיון המדבר על כוחו המוחלט של הגורל שאותו מנסה הסופרת להעביר בספר . איך כל מהלך חייה השלווים של גיבורת הספר מרי לוהן, נקטעים ונהרסים בתוך שנייה גורלית אחת!! זה קורה ממש באותו רגע בו היא עוברת מחסום רכבת ונתקעת עם רכבה על המסילה ללא כל אפשרות לחלץ מתוכו את הילד הקטן (חבר של בנה) מאסון הרכבת הדוהרת במהירות עצומה ומוחצת אותו למוות.
"מהו הרגע שנקבע הבלתי נמנע? שואלת הסופרת האם החיים הם שלשלת של ארועים שבאים כהמשך של זה, איזה מהארועים הללו אלמלא קרה היה עשוי למנוע את הזוועה ההיא? כלומר נסיבות הקשורות לגורל ולא לאחריות" באסון כזה תמיד עולות השאלות כמו "מה היה קורה אילו לא..." או "למה זה קרה לי ולא לנהג אחר ? " או "למה דווקא היום ולא ביום אחר?" שאלות שאין לחיים תשובות עלייהם.
הסופרת מנסה להוכיח לנו הקוראים שבחיים המזל הוא שקובע את מי נפגוש בחיינו, היכן נעבוד מה נלמד והיכן נחייה. הכל תלוי במזל הקטן שהוא בא לטוב או לרע ! עובדה שבעקבות האסון הנוראי כאשר היא שבורה ומדוכאת היא עוזבת את החיים מאחוריה ובורחת אל הבלתי נודע ודווקא אז ברגע שהיא תלושה כאשר היא לגמרי אבודה ממש במזל מישהו מחליף מקום במטוס ויושב לידה, זהו כמובן רוברט שיאסוף אותה לביתו בבוסטון ומכאן נמשכת ידידות ואהבה של עשרים שנה.
ושוב אנו נתקלים בהתערבותו של המזל הקטן הפעם במשחקו הטוב ושוב חוזרות ועולות השאלות הבלתי פתורות כמו:
"מה היה קורה אילו לא ..."
חיה הלר

נפלא. זה מזל ואולי מזל גדול לפגוש סיפור זה. במקור לקחתי אותו בשביל זוגתי (כי לא סתם נודע שמי לתהילה כלקטור המשפחתי). הצצתי ונפגעתי. כמו כל סיפור טוב, שתופס אותי, אני נמצא בתווך בין לגמוע אותו במכה לבין הרצון להשתהות, שלא יסתיים. הסיפור מתרקם כמעין לוח חלק, שעליו צצות וצומחות הדמויות המועטות ולובשות חיים ועצמה. רמז פה ורמז שם ועוד כמה מילים מכמה נקודות מבט ולפני שהבנתי מה קורה – אני שבוי ומכושף – מלא בדמעות על המזל האומלל של הדמויות המתוארות. מדובר פה במטען כבד של רגשות אשם – משהו שכל פ"ט יכול להתחבר בקלות. (פ"ט זה פולני טהור למי שפספס). התקווה האמתית נמצאת בהשפעה המיטיבה של מציאת בני הזוג הנכונים לנו, המשפיעים עלינו לטובה.
אחל'ה ספר – מומלץ גם ליום כיפור.

סיפור לא קל המסופר מנקודת מבט אישית, על ארוע טראומטי בחיי אישה צעירה אשר גרם לשינוי קיצוני בחייה. המספרת מכניסה אותנו לפרטי הארוע והתחושות המלוות אותה כל חייה. כל זה מתרחש כאשר היא חוזרת לעירת הולדתה, במסוה של אישה אחרת. ספר מעולה.

סיפורה של מרי לוהאן, אישה שחיה בבוסטון בארה"ב וחוזרת לארגנטינה לאחר היעדרות של עשרים שנה.
החזרה לארגנטינה ולעיר טמפרליי שבו התגוררה בעבר, קשה לה מאוד. במקום הזה קרתה לה טרגדיה גדולה
שאילצה אותה לנטוש את משפחתה ואת ארצה ולסמוך על טוב ליבם של זרים....
היא חוזרת במסווה של אדם אחר, היא חוששת שיזהו אותה.
זהו בעצם סיפור על תחנות חייה הקשות של אישה בודדה ועצובה שגם לה יש מידי פעם "מזל קטן"
שמציל אותה ממצבים קשים יותר....
מומלץ בחום.