“"השופט" הוא השני בספריו של שי אספריל שאני קורא, אליו מיהרתי לאחר "אילו נולד איטלקי". למה מיהרתי? אחרי תחילת קריאת השופט, כשמיד נכנסים לעלילה ודוהרים בה, נפל לי האסימון, דפק לי בוהן אחת ברגל, אבל זה לא כאב במיוחד, רק האיר תובנה: אוסטר, זה מה שעלה בדעתי. גם אצל אוסטר נכנסים מיד לעלילה ומאז אין רגע דל.
ומה בהתחלה? סוד. לכל אדם יש סוד ואם יוצאים מתוך הנחה זו, עצם גילוי כל הסודות יכול להיות חתיכת השקעה. מצד שני, אם לכל אחד סוד, מה רבותא בכך? זה לא מוריד מהמוטיבציה לגלות סוד ועוד סוד, בעיקר לגבי אלה שאנחנו סקרנים בגללם. אז השופט הוא אריאל ולאריאל יש סוד והסוד הוא: מיהו אביו של אריאל ומדוע אמו כל כך לא רוצה לגלות לו. אז כן, לפעמים סוד מוביל לחיים קטנים.
אצל אספריל יש תמיד דובר ראשי, זה המספר בגוף ראשון, ויש עוד דמויות שמספרים עליהן מפי מספר אחר. הראשי הוא השופט אריאל, כזה המעיד על עצמו שהוא שופט מוכשר וכזה האמור להגיע רחוק.
מסביב עוד שתי דמויות, זו של מרסל, הנשואה לאחד זאב, בהחלט לא שמו היחיד והמשתנה בהתאם לצורך ובעיקר הצורך שלא להיות מוכר ומשויך. הדמות השניה היא זו של נתן, בתחילה מתכנת צעיר העובד בחברה של בעלה של מרסל, אותה חברה השולטת בעוד חברות שלא ברור היכן הן רשומות ועל עוד אילו חברות הן שולטות. הדמויות כמובן לא יודעות אחת על השניה ובסוף הן לא רוצות לדעת אחת מהשניה עוד.
אריאל מחזיק מעצמו אדם ישר, כיאה וכיאות לשופט. הוא יודע שגם שופטים הם בני אדם וככאלה הם נתונים לחולשות שהוא, אריאל, מצפה לא ליפול בגללן. והוא אכן נופל, ונופל בכלל בגלל טעות אנושית תמימה, בקושי טעות, אבל מי שרצה מצא. אריאל האמין שצריך לשמור על יושר בכל מחיר ולדעה זו יש בהחלט מחיר. אריאל מוצא עצמו תר אחר בת זוג וכשהוא מוצא אחת ומבלה איתה בחוף ים בודד יחסית, היא נשואה והוא מועמד לשופט מחוזי, היא זו שמביאה עליו מחשבות בעתה חוזרות על עצמן, כאלה היכולות להביא עליו את סופו כשופט וכסתם אדם. צחוק הגורל, כאמור.
ומנגד, נתן המתכנת הופך ליד ימינו של בעל החברות העלום של החברות העלומות והכסף מצטבר. זה ראשיתו של האינטרנט ואלה העושים כסף גדול מאתרי פורנו, ניצול נשים בעיקר, ובטח מניצול משקיעים תמימים בהשקעות לא תמימות. בסוף נפילה.
וכך, כושרו הסיפורי של אספריל, איש לא חומק מחיצי לעגו, מוביל צורת סיפור שכבר נחשפתי אליה בספרו המאוחר יותר, והמסתורין הזה מתחבר מאוחר יותר. זה לא בהכרח ספר מתח, רק נקרא בצמא וקשה להניח את הספר לרגע בצד משום שיש עוד דברים לעשות בחיים, לאכול למשל, לעבוד, להתרחץ...
אוסטר. פול אוסטר.”
