ביקורת ספרותית על אקסיטציה מאת יונדב פרידמן
ספר מעולה

---

לאורך השנים, אני יותר ויותר שמה לב שאנשים שונים ניגשים לספרי שירה עם ציפיות נבדלות זו מזו. אני מתכוונת לכך שיש מי שתחפש בספר שירה הדהוד פואטי וניסוח יפה של חוויות, מפגשים ורגשות שהיא כבר מכירה היטב, ויש מי שמחפשת דווקא למצוא בספר שירה לשון שנאבקת עם מציאות חדשה ולא מוכרת. אני משתייכת לזן השני, לזה שמעוניין ואוהב ללכת לאיבוד בתוך תודעה שמכוונת אחרת, שפורטת על מיתרי השפה בלי מורא אי הבנה ושנהנית מזה שיש מי שמנסה לבור למילותיו דרך חדשה הרחק מאלו שנסללו לפניו. לכן אקסיטציה הוא ספר שכישף אותי (הייתי רוצה לומר "עוד מהעיצוב", אבל אני מרגישה שזה לא שייך לכאן) בניסיון הכנה, הנחבט והעשיר שלו לגעת בחוויה הקיומית של התהלכות בעולם בו הרבה ממשמעויות העבר שחוקות ולא זמינות, בו האפשרות של היכחדותנו (ודאי הפרטית, אך כעת גם הכלל אנושית) נעשית ממשית מאדי פליטה לאדי פליטה ושבו גם הגאולה ההודניסטית שנתפסית כברירת המחדל למציאת סיפוק נתקלת במודעות המכאיבה לכך שסופנו להזדקן כמו הורינו וסבינו שהזדקנו לנגד עינינו וחיינו.

שני דברים באקסיטציה התחברו ללבי במיוחד. הראשון, הוא השילוב הלא מובן מאליו שבין פכחון לבין אהבת אדם, יונדב (אני מודעת לכך, שנכון יותר ומכובד יותר להשתמש בשם המשפחה, אבל במקרה הזה, אני חשה שהמקום המיוחד שהספר תפס אצלי מצריך ממני להשתמש בשם פרטי שהוא לא כל כך מצוי) רחוק מלהיות נאיבי או אופטימיסט אבל הוא מצליח גם שלא להתרסק אל הקצה הפוסט הומוניסטי (או האנטי הומיניסטי), שכן יש בשירה שלו רצון מאוד כנה שנשתנה דרך החריגה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו מתלם הלשון היומיומית, חריגה שעל כל אחד ואחת לגלות בעצמה (ואקסיטציה, כך הרגשתי, היא רק דוגמא לגילוי אחד שכזה). השני, שיונדב מחזיק בתפיסת שירה מאוד צנועה (שמתבטאת, בין היתר, בשיר הפותח ובזה המסיים את הספר) לפיה השירה היא לא אלמותית, היא לא דרך המלך אל איזשהו נצח אומנותי (על אחת כמה וכמה אם היא נכתבת בעברית) והיא לא מחזיקה בבלעדיות מיוחדת לגעת ברבדים הנסתרים של נפש האדם. מה היא כן? היא צורה מהצורות לשוחח עמנו אחרת, וכמה יפה שאקסיטציה עושה זאת עמי בדיוק.

» ביקורות נוספות של ל"י
» ביקורות נוספות על אקסיטציה