ביקורת ספרותית על אקסיטציה מאת יונדב פרידמן
ספר מעולה

---

בואו נתחיל רגע בכך שהפתיחה של הספר הזה מרגישה כמעט נבואית לצל הקורונה. הספר נפתח במילים "מוקדש לכל מי שמצוי בסכנת הכחדה" וממשיך אל פסוק מהברית החדשה שנקרא כך ""הנה סוד אגיד לכם: לא כולנו נמות אבל כולנו נשתנה". אם זה לא היה מספיק צופה עתיד (ומשעשע אותי לחשוב איך היו מתייחסים לניבויים שכאלו אילו יונדב פרידמן היה רב ידוע או מקובל עם כינוי מופרז), מגיע שיר הפתיחה על נגיף ששמו ט.גונדיי, נגיף חסר מזל שיונדב משתמש בו, להבנתי, כדי לומר לנו ששירה היא עסק חסר סיכוי שמפלל לעתיד, כלומר, לא כל כך שונה מאיתנו בני האדם. זה שיר שמתנהל כמו נאום של נגיף שמנסה לפרסם את מרכולתו הלא רצויה, האחרת והגאה בפני באי השוק:


"רְצוֹנִי, בְּזֹאת וְשֶלֹא בְּזֹאת, בֵּין שֶהִנֵּוֹ כָּעֵת וּבֵין שֶאֵינוֹ כָּעֵת, לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר גָּדוֹל, כְּלוֹמַר, טַפִּיל מִדַּבֵּק. אַל תָּבִינוּ אוֹתִי לֹא נָכוֹן, אַל תָּבִינוּ אוֹתִי כְּלָל, מַה יֵּשׁ לְהַסְבִּיר – רַק לַחְלוֹת, לְאָרֵחַ, לְהַעֲבִיר. נַשָּׂאִיּוֹת וּפֻנְדְּקָאִים, מְאֻלְּפֵי מֹחַ, מִכְרוֹת שֶל תָּאִים אֲפֹרִים, חֲמִימֵי זִכָּרוֹן – אֶשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת חֲסַר פֵּשֶׁר, הַנֶּגַע הַקַּל בַּתֵּבֵל, לֹא אַקְדִּיחַ אֶת גּוּפְכֶם כְּשַׁפַּעַת מְדָנִים, לֹא אַכְאִיב לְאַחֲרִיתְכֶם כְּיֶלֶד מְזֵה אַכְזַב קָדִים, מֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לֹא תִּהְיוּ עֲבוּרִי פּוֹשְׁטֵי חַיִּים. הָסִירוּ מֻדְאָג מִמִּצְחֲכֶם, יֵשׁ לִי נִסָּיוֹן רַב גִּלְגּוּלִים. הִתְחַלְתִּי מִמֵּעָיו הַמְשֻׁמָּשִׁים שֶל דַּג זָהָב עֲרִירִי, הִתְקַדַּמְתִּי לְמַחֲסֶה אֶקְלֶקְטִי בְּרִיר שֶל חֻלְדָּה כְּרוּתַת אֹזֶן וּמְרֻבַּת זִהוּמִים, הִפְלַגְתִּי מִמֶּנָּה לְאֹטֶם לֵב בַּחֲזִיר יַבָּלוֹת שֶׁלָּעַס אֵימִים. וַהֲרֵינִי לִפְנֵיכֶם מְדֻרְדָּר לְשִׁיר, תְּלוּתִי, מְקַבֵּץ נֵירוֹנִים לְרֶגַע מֵרַב תָּאִיִּים, כּוֹשֵׁל לִשְׁבּוֹת חֵן עִם נְגִיף הַשָּׂפָה, זֶה לֹא בְּסֵדֶר לִהְיוֹת כָּךְ – אָרֹךְ, חוֹשְׂפָנִי, בּוֹדֵד – מַחֲנִיק אֶת תְּקַבְּלוּ אוֹתִי בְּפִיחַ מִלָּה. הָיִיתִי פָּשׁוּט יוֹתֵר, אָמֶבִּי, בְּבִטְנוֹ שֶל חֲתוּל אַשְׁפַּתּוֹת כַּעֲטָרָה, פּוֹעֵם מִפֶּה לְפֶה בְּרַכֶּבֶת תַּחְתִּית, וְהִנֵּה נִקְלַעְתִּי לְמָבוֹי סָתוּם מִסָּתוּם, שִׁירָה, וְעוֹד עִבְרִית. לֹא אֹמַר לָכֶם אָנָּא מִכֶּם עָתִיד, אֲבָל אֹמַר לָכֶם אָנָּא מִכֶּם עָתִיד*"


השיר הזה, בעיני, מגלם בתוכו הרבה ממה שאהבתי באקסיטציה. במקום להציג בפנינו שירים שרוצים למצוא חן, לרצות, להשיג מאיתנו לייקים של הזדהות (בסגנון של "וואו, אני ממש מזדהה עם זה"), השירים באקסיטציה לא מפחדים להיות אחרים בשפתם, להכיל בתוכם דימויים וצירופים שמקורם בממצאים של מדעי המוח, כימיה, פיזיקה ועוד, ולהאמין שניתן לכתוב שירה גם ממקום שלא עסוק רק בעצמי ובחוויות שעוברות עליו. אני אתן פה דוגמא אחרונה לשיר שמאוד אהבתי בספר. זה שיר שכותרתו Kullervo קשורה לדמות מהמיתולוגיה הפינית (כך, לפי גוגל) שיש ברקע שלה סיפור של נטישה, כאב ונקמה. משם יונדב מתאר שבריר דקה בחייה של בחורה שנוחתת לביקור משפחתי לקראת חג כלשהו. יונדב מכניס אותנו לחששותיה מארוחת החג הצפויה, את הזדהותה עם נתח הסלמון שייאכל בקרוב על ידי שארי בשרה ואת התסכול העמוק שבשיבה לפופיק ההורי והאחאי:

"אַתְּ נוֹחֶתֶת, וְאֶפְשָׁר לִקְרֹא לְזֶה מַחֲלָה. מְצֻנֶּנֶת מִזִּכְרוֹנוֹת כְּרַסְתָּנִים שֶׁל מִשְׁפָּחָה דְּחוּפָה, חוֹבֶקֶת הֶשֵּׂגִים, מְאֹרֶסֶת לְעֶלְיוֹנוּתָהּ, אַתְּ מְמַשֶּׁשֶׁת אֶת בִּטְנֵךְ כְּנִמְלֶטֶת מִמּוֹלֶדֶת טַבּוּרִית, מִגֶּנֶטִיקָה חֲלַקְלַקָּה. בְּעֵינַיִם חוֹתְכוֹת אַתְּ מַבִּיטָה עַל נְקֻדַּת חֵן פְּרוּעָה, עַל פֶּרְפוֹרְמֶרִית אֲדֻמָּה בְּחוּצוֹת עוֹרֵךְ, בִּקְלִפַּת גּוּף מְתוּחָה. דְּרוֹמִית לְמוֹפָעָהּ – מוֹךְ בְּלוֹנְדִּינִי פּוֹקֵק אֶת מַכְתֵּשׁ לֵדָתֵךְ בַּהֲמוֹנִיּוּת רַכָּה, נוֹחָה לְשִׁכְחָה, מַטִּיף לִסְתִימוּת אֵיתָנָה כְּדֶרֶךְ אִינְטֶלִיגֶנְטִית לִשְׂרֹד קְרוֹבִים מִשְׁתַּכְפְּלִים וִידִידֵי כְּפִיָּה. לְפִי נִסְיוֹנֵךְ בְּקְלִימָטוֹלוֹגְיָה שֶׁל אֲרוּחַת חַג דְּלִיקָה – אַתְּ חוֹזָה סוּפַת רְכִילוּת מְלוּחָה, נִיחוֹחַ לָחוּץ שֶׁל עוֹף מֵת מִן הַשּׁוּרָה, וְסַכִּינָאוּת לְכָל הַגִּילִים כְּגוֹן "אַתְּ עֲדַיִן אִשָּׁה פּוֹרִיָּה", אוֹ "תְּנַסִּי, לֵב הוּא אֵיבָר חוֹבָה". אָמְנָם לֹא נִתָּן לִטְעֹם אֶת מַסָּעָהּ שֶׁל נְקֵבַת סַלְמוֹן גּוֹלָה לְאָרְכּוֹ שֶׁל חֵשֶׁק מְרֻבָּע, שַׁמְרָנִי כִּרְבִיָּה, אֶת הִפָּקְחוּת דָמָהּ לַמַּיִם בָּהֶם בָּקְעָה, וּבְכָל זֹאת, אַחַיִךְ יִקְרְעוּ אֶת בְּשָׂרָהּ בִּשְׁקִיקָה מַתַּכְתִּית, לְעוּסָה, יַרְבִּיצוּ בּוֹ נִמּוּסֵי חֶמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה לְאֶחָד עִם בְּלִיעָתָם הַתַּקִּינָה. מַזְלֵגוֹת דּוֹרְסִים יִשְׂרְטוּ אֶת דַּבַּשְׁתָּהּ הַוְּרֻדָּה שֶׁל צַלַּחַת הֶרְיוֹנִית, יְגֵעָה. לִצְלִילֵי צְלִילָתָם אַתְּ תִּשְׁמְעִי עוֹד שִׁעוּר חֶבְרָה: כְּדֵי לִהְיוֹת אֲכִילָה, יֵשׁ לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹתַיִךְ בִּזְהִירוּת קוֹדַחַת, מְרַצָּה, שֶׁכֵּן, לְאֹשֶׁר אֵין רֶפְלֶקְס הֲקָאָה, וּלְעִתִּים כָּל מָה שֶׁנוֹתָר מִמִּשְׁפָּחָה אוֹהֶבֶת זוֹ סַכִּין יְשָׁנָה"

(אקסיטציה, עמוד 12, הוצאת הבה לאור)

אחד הדברים שבולטים באקסיטציה בכלל, ושמופיע גם בשיר הזה, הוא התנועה של יונדב מפנים לחוץ, מגוף אל תודעה, מהשולי אל העיקר. ככל שקראתי יותר ויותר, הבנתי שהתנועה הזו היא חלק משמעותי בניסיון של יונדב לומר לנו הקוראים שמורגלים כבר בדפוסי עיקר וטפל מקבועים להציב סימני שאלה על אילו חיים נותרים בעולם שבו העיקר הולך ומצטצמם בעוד שכל השאר נחשב לטפל, ואף להציע לנו דרך אחרת להתבונן על שמסביבנו כחידתי, זר ומפתיע.

» ביקורות נוספות של ami_k
» ביקורות נוספות על אקסיטציה