#
ליסֶה היא רווקה בת 34 שעובדת 16 שנים בחברה להנהלת חשבונות. היא חיה חיי צמצום בדירה קטנטנה עם רהיטים מתקפלים המחוברים לקיר. הסיפור המתאר 48 שעות, מתחיל כשליסֶה יוצאת לחופשה נדירה, לא ברור לאן. המציאות של ליסֶה מגוונת בצורך להיות משהו אחר ממה שהיא וכדאי לקבל מה שהיא אומרת בערבון מאד מוגבל. לכל אדם שהיא פוגשת היא מספרת סיפור שונה וכל האנשים שהיא פוגשת בדרכה הם ניצבים במחזה של חייה. התלבושת אותה היא לובשת, שנקנתה במיוחד לכבוד החופשה – משהו צעקני ומעורר גיחוך – היא תלבושת במחזה. אפילו מותה – "למחרת בבוקר היא תימצא מתה מדקירות חוזרות ונשנות כשכפות ידיה כפותות בצעיף של משי..." עליו אנו לומדים בתחילת הפרק השלישי, הוא חלק ממחזה שהיא מלהקת בו את עצמה.
הספר מטורלל. זו המילה העדינה ביותר שיכולתי לתאר אותו. כל הדמויות מהגיבורה ומטה מתנהגות בצורה תמוהה ולא ברורה. הסיפור כולל רק פעולות, לא מחשבות או הסברים. הדיאלוגים הרבים שבו הם בעיקר דו-שיח של חרשים. הכתיבה מוזרה, מתארת התנהגות לא-ברורה, הסיפור חסר ארגון ונראה כאילו נכתב על ידי בינה מלאכותית. הקוראים, במקרה הזה, הם חלק מתהליך הכתיבה ותפקידם למצוא משמעות בהשתלשלות האירועים. המון סופרלטיבים נשפכו על הספר ועל הסופרת. הכריכה האחורית מציינת שהיא "אחת הסופרות הבריטיות החתרניות, המפתיעות והמסוגננות של המאה העשרים", לא פחות. קראתי כמה ביקורות שהעתירו על הסיפור המון פרשנויות מרתקות.
מיוריאל ספארק ילידת 1918 חיתה חיים שרק מלקרוא עליהם קיבלתי סחרחורת. אם לתמצת את העיקר - בהיותה תלמידת בית ספר היא הוגדרה כמשוררת החלום, והכתובת על קברה, הנמצא באיטליה, היא poeta דהיינו משוררת. נראה שבחייה היא התאמצה למלא את הייעוד שנקבע לה בבית הספר. כתבה די הרבה ספרים ושירים, מעולם לא חסרו לה נושאים, ולפי הספר הזה מעולם לא חסרו לה מלים גם כשלא היה לה סיפור.
לא נטשתי את הספר כי הייתי בטוחה שהסיפור המופרך שקראתי חייב להתכנס ולהפתיע. לצערי לא התכנסות ולא הפתעה: סוף ההולם בדיוק את ההתחלה והאמצע של הסיפור. אני חושבת שהייתי קורבן למתיחה של הסופרת ולפחות על זה מגיע לה שאפו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
