#
נניח שמוסכניק ושותפו היו נהרגים. מה הסיכוי שנשותיהם - שהיו עד כה עקרות בית עם ציפורנים מטופחות ומינוי בקאנטרי - היו יכולות לעבוד בעסק ולהתפרנס ממנו? סביר שהסיכוי לא גדול. אפילו אם המוסכניק היה מגיע ערב ערב ומתאר לאשתו איך תיקן את המכוניות, איך גבה את הכספים ואיך הוא מתכנן את הרחבת העסק (גם אם אשתו עשויה מבטון, העיניים שלה היו כבר פוזלות לטלויזייה ולקצת שקט) סביר שיש צורך בניסיון, ידע ומקצועיות כדי להשתלב בתחום מקצועי שלא התנסית בו. למה לינדה לה פלאנט סבורה שאפשרי להיכנס ולהצליח בתחום השוד המזויין יותר, נניח, מאשר בתחום המוסכים – לא הצלחתי להבין מהסיפור.
שלוש נשים נותרו אלמנות לאחר שבעליהם נהרגו במהלך שוד שכשל. הן מחליטות לבצע שוד שתוכנן מראש בסגנון שבעליהן היו מבצעים... רעיון נחמד, לא? זה מה שחשבתי לפני שקראתי את הספר.
הכתיבה מגושמת, פשוטה וחסרת תחכום. התיאורים לא אמינים, האירועים לא אמינים. הספר ארוך מאד – 477 עמודים - אבל בליבת הסיפור נותרו בורות פעורים שאף אחד לא טרח לסתום. מבטיחה לכם שאם הסיפור היה קורה באמת – המשטרה היתה עולה על הפושעים אחרי יומיים ואני מדברת על משטרת ישראל, אפילו לא על הסקוטלנד יארד...
זה ספר עם רעיון מעניין וביצוע די כושל. הסופרת – מיידעת אותנו ההוצאה – יצרה כתסריטאית את "החשוד העיקרי". מה שמראה לכם את ההבדל המהותי בין כתיבת תסריט – במיוחד אם הלן מירן מלוהקת – לבין כתיבת ספר שצריך לסמוך רק על עצמו.
0


















