דיכאון לפני לידה.
אני זוכרת היטב את התופעה כשהייתי בהריון עם בני הבכור. את כל אוהביי הכנסתי לייאוש מוחלט והרמת דגל לבן.
לעיתים אני חושבת שמעשים שעשיתי ודברים שאמרתי גרמו לסובביי לנסות ולקפוץ מהקומה השנייה אצלנו בבניין הקומות (טוב, זה היה בהולנד – אין שם ממש בניינים גבוהים). הבעיה עמי הייתה שלא הייתי מוכנה לקבל את העובדה שגופי השתנה ועלי להאט את הקצב.
המשכתי לעשות הכל כרגיל גם כשבטני הלכה ותפחה: כושר, אופניים, מאכלים שנחשבים בזויים אפילו במצב נורמלי ללא ילד בבטן וגרמו לי לגזים, צרבות והקאות שלא מהעולם הזה.
הבעל התייאש ולא התערב, גם כשחשב שאולי אלמד את הלקח וארגע קצת, החמות התאפקה מלהעיר הערות. היא ידעה שכל מענה ממני יהיה כמו חץ מורעל והיות והייתה ידועה בעוקצנותה העדיפה, בחוכמה יש לציין, להיטפל לאנשים אחרים.
בסוף נולד התכשיט.
שבוע 37 קטן, בכיין ומטיל אימה ממש כמו אמו וכולם נשמו לרווחה.
האחיות שמו אותו במעין תנור בעל קרניים סגולות, להתחמם.
הראו לי בהסתייגות איך לקלח את התוצר וברחו כל עוד נפשן בן למטבח הממוקם בצד השני של בית החולים.
אני נותרתי עמו, מביטה בו בפליאה ועד היום אני המומה מהאדם שבקע ממנו. מהקרינה של אותו תנור שבאה לידי ביטוי באישיותו הססגונית, החמה והבלתי מתפשרת. יש בתוכו אינקובטור שאם הוא משכיל להשתמש בו בחוכמה; חומו שובה את כל המביטים, השואלים, המלעיזים.
שמעתי על הבייבי בלוז, לפני ואחרי לידה. תופעה שכיום יודעים להסבירה ואף לנסות ולמצוא לה פתרונות שיקלו על האם האומללה ומשפחתה.
ספרה של מיכל ״שיעור בפרספקטיבה״ מנסה להרחיב אודות הנסיבות ולהעניק לנו הצצה לתוך חייה של אישה החווה ייאוש עוד לפני שתינוקה יוצא לאוויר העולם.
היא מתארת בכישרון סיפורי את האפיזודה שבה בחור פוגש בחורה, הם מתאהבים ומתחילים את דרכם כזוג.
כשהיא נכנסת להריון מתחילים הלבטים, המחשבות וההרהורים.
הגבר נלהב ורוצה להיות מעורב לגמרי בפרויקט הרחם.
הוא רוכש לזוגתו ספרים, תכשירים וויטמינים. משרטט לה טבלאות מעקב בדיקות ודוחק בה ללכת לרופא ולסמן וי על כל הרובריקות האפשריות.
נותן עצות ודורש שתשמור על עצמה והיא? בכלל לא בעניין. רק רוצה שיניחו לה לנפשה. לישון, להתחפר במיטה ולחכות לסוף ההיריון.
למען האמת, דמותו של הגבר הייתה לגמרי בלתי נסבלת.
מעולם לא נתקלתי, גם בחיים האמתיים בבעל נודניק שכזה. ממתי הגברים מציקים לנשותיהם בנוגע לבדיקות וויטמינים? ממתי הם עצמם מציעים שנלך איתם ליעוץ זוגי?
קיימת בכלל חיה כזאת? גבר שיושב לאשתו על הראש על מנת שתיקח את הכדורים בזמן, שתפסיק להתלונן בזמן ההיריון שתשמור על הבריאות כי זה גם התינוק שלו?
אם הטיפוס שבספר היה בעלי כבר מזמן הייתי דואגת שיעבור קשירת אשכים או שהייתי מעלימה אותם בעזרת המסרגות של חמותי שיצרו את הסוודר המכוער בעולם לבני בכורי.
את האישה דווקא הבנתי.
איך אפשר שלא להיות מיואשת מפרטנר או.סי.די שכזה?
בין לבין, שיבצה הסופרת תהליכים שעוברים על האישה מספרי הריון, ציטוטים מהתנ״ך ומשירים שדווקא היו מלבבים מאוד בעיני וקטעי ילדות על מנת שנוכל להכיר את הדמויות לעומק.
מאוד התחברתי לחוויותיהם של האיש והאישה, לזיכרונות שנגעו לאביו של הבעל והסיפור הנוגה על כלבתה של הרעיה אך על אף יופיים לא הצלחתי להתחבר לדמויות הראשיות. הן היו מרוחקות ולמרות הפוטנציאל הנרטיבי, נכשלתי בהבנתן.
כותרת הספר חשובה והיא המפתח להבנת הסיפור: כל חיינו הינם שיעור בפרספקטיבה ועלינו להבין את זווית ראייה, נקודת המבט של כל אחד מהמשתתפים אך לא תמיד הדברים ברורים ויש לעבור מקצה מכשולים ובסוף הכל מסתדר או שלא.
היצירה בוסרית במקצת אבל כעת משאני מהרהרת בכך גם ילדיי נולדו קצת לפני הזמן ונזקקו לתנור חימום והיו קטנים וחלשים ובלתי מובנים.
יש בספר קסם מסוים והמון חמלה, גם אם קצת היה לי חמצמץ בפה ולא התחברתי לגיבוריו.
