כל כך הרבה כבר כתבו וסקרו את הספר הנפלא הזה, מה כבר אני יכולה להוסיף? מה עוד אומר שלא נאמר? אבל אי אפשר להמשיך הלאה מבלי לכתוב עליו כמה מילים, אז אתמקד בחוויית הקריאה האישית שלי.
הרבה זמן הוא חיכה לי בסבלנות על המדף, וקצת נרתעתי ממנו. קראתי בהרבה סקירות שהוא איטי, שהוא טרחני, שהוא והוא...אבל אני תמיד חוזרת ואומרת שתמיד צריך לנסות. כי לכו תדעו. אולי לכם הוא ירוץ. אז אני מבינה למה היו מי שחשבו שהספר טרחני (הוא לא. לא לדעתי בכל אופן) כי הוא מתעכב על כל פיפס, והוא נותן תמונה כל כך מלאה שהקורא מרגיש שהוא מוקף בו מכל עבר.
הסיפור נפתח כשצבי לוריא, מהנדס דרכים בכיר ומוערך בנתיבי ישראל, מזה מספר שנים בגמלאות, מבקר עם דינה אשתו אצל הנוירולוג המבשר לו כי מתחיל אצלו תהליך של שיטיון. תוך כדי הגילוי בין החיי יומיום עצמם, בין תעתועי המחלה הקורא מתלווה לצבי ודינה לוריא, וקשה שלא להתאהב בהם. כי א.ב.יהושע יודע לבנות את הדמויות שלו, וגם אם הוא מדביק להם שיטיון, הוא לא שוכח לצקת בהם מלוא החופן חמלה ואמפתיה.
אהבתי מאוד את העובדה שהסופר לא הנמיך את הגיבור שלו אלא בדיוק ההפך. גם אם הוא מתקרב לעשור השמיני שלו,הוא שימר בו את התשוקה, לא מחק ממנו את ההומור (ובכלל, צבי לוריא מסתמן כבעל חוש הומור בריא ואחד כזה שתמיד מעלה בך חיוך) ובאופן כללי - והכי הכי חשוב- לא לקח את הסיפור למחוזות הדרמה, אלא לקח את הספר על הרובד העדין יותר, ואיפשר לקוראים ללוות את הקריאה עם בת שחוק על הפנים. ממש כמו לוריא המתמודד עם השיטיון שנפל עליו הדרך הכי טובה שהוא יודע- עם הרבה הומור וצחוק עצמי.
השיטיון לא מתחולל רק במוחו של לוריא, הוא מרומז ומקרין גם אלינו, כמדינה. הבלבול, הדיאלוג המקוטע, הפילוג. כל אלו בתוך ביקורת מרומזת שלא נפקדת מהספר, אם כי לא משתלטת. היא מונחת בעדינות כחומר למחשבה.
והמנהרה, גם היא כמטאפורה למשהו שאולי יום אחד ייבנה פה ויאחד שתי קצוות.
על אף הנושא העצוב לכשעצמו לא הרגשתי שהספר עצוב אבל מה שמאוד העציב אותי היתה ההקדשה בתחילת הספר בו הסופר מקדיש אותה לרעייתו ז"ל. רבות נכתב על הקשר המיוחד בין הזוג, ועל אף שנות נישואיהם הרבות תמיד ידעו להישאר, וקודם כל להיות חברים אחד לשני(ולא, זה לא אותו דבר).
הרגשתי את הכאב האישי של הסופר נמסך בזה של צבי לוריא הגיבור, עד שהופך אותם לאחד.
"בשיטיון, דוקטור, נדמה לי שיש לא רק בלבול אלא גם כאב לב מוגבר, נטייה לצער עמוק." (עמ' 165)
אין הרבה כמותו. קראו, כדאי!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
