ביקורת ספרותית על המנהרה - הספריה החדשה # מאת אברהם ב. יהושע

---

"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" המהם לו מאיר אריאל, וככל הנראה ממשיך ומהמהם מאי שם עם זר קוצים ריחני. במובן זה, "המנהרה" של א.ב יהושע הוא רומן ישראלי המנסה גם הוא לתהות לאן יתגלגל הסיפור המזרח תיכוני. יתרונו הגדול של יהושע הוא בבחירה לעשות זאת בקריצה הומוריסטית מתמדת ועם איזה נסיון חיים וניסיון כתיבה עשיר, המאפשר פחות להגביר את עוצמת הרמקולים בכל פעם שאותו משפט בעברית נפגש עם ענני הנרגילה.
צבי לוריא, גיבור סיפורנו, הוא גימלאי של "נתיבי ישראל", שם הנדס דרכים, תכנן כבישים, דבק באג'נדה שאינה מאפשרת מקום לחיים האישיים של העובדים לבוא לידי ביטוי בתוך יחסי עבודה. עם פתיחת הספר הוא כבר מעל לשבעים, אב לשניים וסב, נשוי לרופאת ילדים ובעיקר הכי חשוב - מאובחן כסובל מאטרופיה קטנה, אך הולכת וגדלה, כלומר אובחנה אצלו דימנציה.
בהרצאה מצוינת של יהושע בה תאר את הספר עם צאתו (הרצאה שהיתה הטריגר מבחינתי לקריאה, גם אם קרתה אי אלו שנים אחריה) הוא אמר שיש שתי מילים עבריות למחלה: קיהיון ושיטיון. הוא היה כה מבסוט על כך שהאקדמיה ללשון עברית גילתה בעצמה - כך לראות עיניו - קורטוב הומוריסטי במבטה על הדימנציה. "שכן יש הבדל ענק בין להגיד לילדים 'סבא חולה בקיהיון', לבין הכרזה ש'סבא חולה בשיטיון'" כלומר עושה קצת שטויות וצחוקים. אני מרגישה שלאמירה כזו מפי אדם שבעצמו סמוך לגילאי גיבוריו בספר, כמו גם חברו של עמוס קינן שנפטר לאחר מחלה זהה (אף את זה הזכיר באותה הרצאה) היא אפשרות להביט קדימה אל עתיד לא ידוע ולומר - אני לא יודע אם אני עדיין אזכור איך קוראים לי, אבל אני בוחר להביט בכך בחיוך.
אולי זו בעצם דרכו של א.ב יהושע לדבר על התסבוכת הישראלית פלסטינית, דרך אדם שמחובר עד מאוד למקום (בסיפור מופיע קבר בן גוריון, תמונתו של בן צבי התלויה עדיין במשרדו של לוריא גם אחרי פרישתו ועוד) אבל כבר אינו בדיוק זוכר מיהו, או אולי הולך ושוכח. גם הצד הפלסטיני בסיפור נמצא באובדן זהות (לא אסביר מדוע לנסות להמעיט בספוילרים) ואולי יהושע סבור כי רק כששני הצדדים קצת שוכחים אפשר להתחיל לרקום סיפור חדש יחד. איני מנסה להגן או לתקוף כאן את עמדה זו, אבל בעיקר להודות לסופר שלא הכניסה באופן גס, מעיק או בוטה, לא בדרמה או ברעם, אלא לרוב בשיטיון חינני המעלה חיוך דק.

הרגעים המצוינים בספר (בעיני) הם כשיהושע מרשה לעצמו באמת "לשחק" עם השיטיון של גיבורו, להביט באמת באופן בו דווקא השוטה הוא ההגיוני והשקול ואנחנו, המביטים בו עם שלל עקרונותינו המוצקים, מאבדים יציבה. אחד מהם הוא הרגע בו רעיתו של לוריא מתאשפזת בשל חיידק אלים (מבטיחה לכם שנכתב לפני הקורונה, למרות הביטויים של בידוד ומסיכות שמופיעים שם). לוריא מאבד אט אט את היכולת לשלוף את קוד הרכב ובוחר לקעקע אותו על ידו, כך שיוכל להיות לעזר עבור אשתו החולה. כשהיא מתאוששת קמעא ומבינה מה עשה היא אומרת לו: "השתגעת?! עשית לעצמך מספר על היד?!" ודבר ראשון אפשר להתענג על האתנחתא הקומית. לאחר מכן, אולי גם לחשוב האם הזיכרון הארוך שלנו יותר מסייע לנו, או לעיתים דווקא מקשה עלינו להתגמש אל צרכי הכאן ועכשיו.

בעיני אחל'ה ספר, ממליצה

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על המנהרה - הספריה החדשה #