ביקורת ספרותית על המנהרה - הספריה החדשה # מאת אברהם ב. יהושע
ספר טוב

---

הבת שלי החלה להתעניין בקבוצת מאובנים עצומה של יצורים שנעלמו מעולמנו.
היא מביאה ספרים מהספרייה, מבקשת ממני להוריד לה סרטים ולרכוש לה ביצים עצומות שאותן יש להטביע כשבוע בגיגית ובסופו יולדו צאצאים גדולי לסת וחדי שיניים.
מזל באמת שהם נותרים קטנים ודוממים ולא ממשיכים לגדול משום שאם באמת היו שורדים את כל התהפוכות שטלטלו את הקוסמוס, וודאי הייתה מבקשת לאמץ אחד בתור חיית מחמד.
הדינוזאורים חדלו מלהתקיים וודאי מסיבה טובה, אחרת היינו עסוקים במלחמת הישרדות תמידית אל מול כוח עוצמתי, מפלצתי ואדיר ביותר.
אנו הולכות לחנות הצעצועים האהובה על שתינו ואני קונה לה העתק מרהיב של טי-רקס, מלך הלטאות העריצות האהוב עליה ביותר.
הוא מפחיד ויפה כל כך! מתלהבת בת התשע ואני מחייכת בהסכמה.
גם אני אוספת דינוזאורים להנאתי. בהקפדה, בהנאה והערכה הם מאוגדים בספרייתי ואני אינני מזלזלת בכוחם הרב ובהשפעה שיש להם עלי.
לפני שנתיים בערך רכשתי ספר עיון מרתק בשם: "סיפור לא פשוט"
עיון ביצירותיהם של שלושה יוצרים, סופרי "דור המדינה" שאף אחד אינו יכול לכתיבתם והם בלתי ניתנים לחיקוי משום שפתם היפה: א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר.
קראתי אותו בהנאה מרובה, ובסופו כבר ידעתי אילו ספרים אני עומדת להשיג ומה יהיה סדר קריאתם. הייתי מפוקסת, מסוקרנת. ידעתי שגיליתי עולם הולך ונעלם של סופרים שאינם חושבים בדרך המהירה וההחלטית, שכל "תקיפה" שמקורה עניין בקורא, מחושבת בשיא העדינות, באיטיות ובאופן אסטרטגי.
לא. הם לא ממהרים לאף מקום.
הם יכבשו את המעיין בכתביהם בצורה אחרת, לא פתאומית אלא איטית או הרסנית כיד הטובה עליהם.
אל תצפו להטבות, למבצעים או הנחות. לדם, צפרדע או כינים.
למודרניזם, לקפיצות פתאומיות או טוויסט בעלילה.
לשפה רזה, "פייסבוקית" מעוטרת בשלוש נקודות וסימני קריאה לרוב.
תשכחו מצמחונות. לעלילה שלהם יש בשר ועל מנת לעכל אותה צריכים לעיתים שבוע שלם או יותר.
היחידי שהכרתי עוד מתקופת התיכון היה א"ב יהושע. קצת לפני הבגרות בספרות ציידו אותי ברשימה והורו לי לבחור מתוכה שתי יצירות: מקורית ולועזית.
בחרתי את המאהב וקראתי אותו בעיניי נערה מתבגרת: קצת בפליאה ומעט בהתרגשות. לרגע לא חשבתי שישנה סטייה או קיים עיוות במשולש ההוא, אסיה אדם וגבריאל.
אהבתי את הנועזות, החידוש ובעיקר את הרושם שנוצר, שהבדידות היא בילט-אין: נולדנו עמה וכנראה שגם נמות אתה, יד ביד לאורך כל הדרך.
נצרתי אותו היטב בזיכרוני, את יהושע.
סימנתי אותו לטובה.
את ספרו האחרון "ניצבת" אהבתי מאוד והזדהיתי עם הגיבורה נוגה, הנבלנית שהרחיקה עד הולנד על מנת לנגן בתזמורת אך את הקריאה ב-"מנהרה" דחיתי ודחיתי בעיקר משום שנכתב כי הספר הינו בגדר אכזבה, פספוס.
לבסוף החלטתי שלא אתן לאף אחד לקבוע לי אזהרות או יעדים. סגרתי את ה-נטפליקס, דממתי את הפלייליסט, אפילו שידעתי שמדובר ב-וגנר ובאך.
הכנתי לי תה בלימון וישבתי לקרוא.
התאמתי את קצב קריאתי לקצב כתיבתו, הסתכרנתי עמו.
זה היה מעניין ומתסכל כאחד, מדכא מאוד ומעייף אך גם מתגמל.
הבנתי שהמציאות עולה על כל דמיון וכשאוזל הדמיון ונגמרות הפנטזיות, יש צורך להתמודד עם כל מה שלא נחמד בחיים, עם העובדה שאנו מתנוונים, מתכלים והתהליך עצמו הינו איטי ומכמיר לב.
לצבי לוריא, מהנדס דרכים בפנסיה נודע כי הוא לוקה בדמנציה. הרופא ממליץ לו על שיטות טיפול אחדות האמורות לרפא את הנפש ולהמריץ את המוח. הוא ממלא את הוראותיו בדייקנות ומקשיב לאשתו, רופאת ילדים נמרצת וחכמה אך למרות הכל אינו יכול לעצור את הדעיכה המוחית המלווה בהתקפי כעס, עלבון ודיכאון.
הרגרסיה הבלתי נמנעת מביאה אותו לשיאים חדשים בחשיבה. עושה הרושם שהוא פועל טוב יותר, שהוא נמרץ וצעיר יותר אם כי הוא הופך לאימפולסיבי ולעיתים אף נדמה, חסר אחריות.
משפחתו מודעת לשינויים ומנסה לשתף עמו פעולה אך עד מהרה הוא חש "כי לא סופרים אותו" כמו פעוט מגודל הזקוק לחינוך מחדש ועליו לקבל הוראות וגערות מלמעלה, להפנימן ולרצות את כולם.
כמו תמיד משלב יהושוע (גם בסיפורו הנוכחי) דימויים המעורבים בעובדות קונקרטיות בשטח, פוליטיקה שעושה הרושם שהפעם קצת תלושה מחוט העלילה ומעט הזיה לקינוח. יצאה לו עוגת דבש בטעם תפוזים עם ניחוח קינמון מהביל.
לא רע בכלל.
טעם אחר, שונה.
לא בשרי ולא חלבי אך בהחלט לא פרווה.
נראה כי השיטיון מצא דרכו גם אל לב הסופר והאציל עליו.
אל תוותרו על הספר הזה גם אם הוא איטי ומתסכל קמעה; יש בו רחמים, אהבה, נדיבות ורכות לב כמו בכל דינוזאור טוב שאצלי לפחות, לעולם לא יוכחד.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על המנהרה - הספריה החדשה #