לא עשיתי טיול של אחרי צבא, לא טיול קלאסי כזה של טרקים בדרום אמריקה או חיפוש עצמי בהודו. אני קצת פחדנית וקצת (הרבה) מפונקת, ותכלס מעדיפה סיבוב שופינג עירוני על פני התמודדות עם טבע, חרקים ומחלות אופציונליות. מצד שני, אני מודעת לכל מה שאני אולי מפספסת, ולכן מאוד נהנית לקרוא על זה. גם זו דרך לטייל במקומות.
"נהר הפלאות" של אן פאצ'ט, מעבר לנושאים האתיים, הרפואיים והאנתרופולוגיים שהוא עוסק בהם, גם לקח אותי למסע לברזיל, ליערות הגשם ולאמאזונס המסתורי. וזה היה מסע נפלא שאפילו לא התלוו אליו עקיצות יתושים, לחות בלתי נסבלת ותנאים כמעט בלתי אפשריים. הספר הזה עושה את מה שספר טוב צריך לעשות – לוקח אותך למקום זר והופך אותו למרתק עד כדי כך שאתה לא רוצה לעזוב (לא פיזית, כמובן…)
ד"ר סינג, פרמקולוגית שעובדת בחברת תרופות במינסוטה, מוצאת את עצמה נאלצת לנסוע לברזיל, לג'ונגלים של האמאזונס, כדי לחפש רופאה ומורה לשעבר שאמורה לפתח תרופה מהפכנית עבור החברה. נשות שבט הלאקשי שמתגוררות על גדות האמאזונס הן נשים מזן מיוחד: הביציות שלהן לעולם אינן מתיישנות ואינן נגמרות, והן יכולות להיכנס להיריון גם בגיל 70. חברת התרופות מנסה למנף זאת לטובתה ולפתח תרופה שתחולל מהפכה בטיפולי הפוריות. ד"ר סוונסון, הרופאה שנשלחה מטעם החברה לאמאזונס, נמצאת שם כבר כמה שנים, אבל הקשר איתה אבד. ד"ר סינג אינה המועמדת הטובה ביותר לנסוע לשם, אבל עמית לעבודה, אנדרס אקמן, כבר נסע לשם לפניה ומכתב שהתקבל דיווח על מותו שם ממלריה. אלמנתו מפצירה בד"ר סינג לנסוע והיא מתרצה.
הנסיעה שלה היא מרתקת ויוצרת סיפור ודמויות חד-פעמיים. הסיפור הזה מוציא את הקורא מגבולות המוכר, מבלי לגלוש למחוזות הפנטזיה. הספר רווי במסתורין, הרפתקאות ומדע. הסיפור מרתק ושואב אותך החל מהמשפט הראשון. הכתיבה כל כך מלאת חיים, צבעונית וציורית, עשירה ובלתי נשכחת, ובפרט תיאורי הטבע שבה. והסגנון של אן פאצ'ט זורם, קצבי ומהנה.
נמשכתי למורכבות של המסתורין הרפואי במעמקי הג'ונגל. התיאורים של פאצ'ט המחישו לי את החיים באמאזונס ואת מאבקו של אדם זר להסתגל לנסיבות הבאמת קיצוניות שם.
יש שיגדירו את קצב הסיפור כאיטי, אבל הקצב בהחלט מתאים ומעביר את התחושה של חיים במקום חדש, שעות וימים על שפת הנהר האינסופי וקולות בעלי החיים, החיים ללא שעונים והשגרה היומיומית העצלה שמנוגדים לחיים המערביים.
האתיקה האופפת את המחקר הרפואי היא מורכבת, וחבל שלא היה לה ייצוג גדול יותר בין דפי הספר. הספר מעורר שאלות אנתרופולוגיות קלאסיות: כיצד הנוכחות של זרים משפיעה על התרבות המקומית? האם אנשים מבחוץ צריכים להתערב במצבים שבהם ידע או כישורים "מערביים" עשויים לשנות את התוצאה? חבל שפאצ'ט לא הרחיבה בנושאים האלה.
הבעיה הכמעט יחידה עם הספר הזה היא הסוף, שעמד בניגוד לקצב הנעים של כל הספר. הסוף הרגיש לי נמהר מדי, והסיפור הסתיים בצורה פתאומית ואפילו תמוהה למדי. זה כמעט הרגיש כמו מעין מדיטציה נעימה שאתה שוקע בה ומישהו מוציא אותך ממנה בחדות. אבל מעבר לכך, ספר מרתק שמומלץ בחום!