לא אהבתי. בהחלט לא לא ולא! 
מראש מבקשת סליחה מכל המשבחים, לגבי הספר הזה דעתי שונה מדעתכם.

אני חושבת שפויר מאוד התאמץ לרגש ולגרום לקוראים לבכות מהסיפור...
ילד בן תשע, שמאבד את אביו בפתאומיות באסון התאומים, ונותר רק עם כמה הודעות קוליות מאביו, שהושארו ברגעיו האחרונים של האב. לילד יש הרבה שאלות והוא מתחיל חיפוש אינסופי אחרי התשובות. הרעיון והעלילה שלא נכשלים איתם, במילים אחרות ההצלחה מובטחת. הבעיה, שהכותב משחק על רגשות הקורא וכותב מה שאמור לעשות את העבודה. זה גורם לחוסר אמינות ולהרגשת צביעות. הדמויות לא ביחסים קרובים עם השפיות שלהם... בספר יש הרבה וידויים מייגעים ושיחות, שרק הדמויות והסופר יכולים להבין אותם, בקיצור השיגעון חגג והמוח שלי סבל.

באמת שניסיתי להכריח את עצמי ולהעלות את הדירוג לשלושה כוכבים. ניסיתי לשכנע את עצמי שנושא הספר ראוי ליותר, שכאב של ילד קטן צריך לרכך אותי, אבל לא, לא האמנתי לילד הזה, המעשים והמחשבות שלו לא נראו לי אמינים לילד בין תשע ולא הצלחתי להזדהות איתו.
המאמץ של פויר השתלם, אני באמת בכיתי, רק לא מהסיבות שהוא התכוון, לקח לי כמעט חודש וחצי לסיים את הספר, כשבדרך כלל אני קוראת כספר בשבוע.

אז למה התכוון הסופר? 
התובנה היחידה שהצלחתי למצוא בספר, שלאבד אדם יקר תמיד קשה, אבל כשיודעים שהפרידה קרובה ויש זמן להתכונן ולקבל זאת, זה מקל על האדם. כאשר הפרידה לא צפויה, ללא הכנה מוקדמת אז מרגישים את כל כובד האבדה וכל אחד מתמודד בדרך משלו (אולי זה מסביר את חוסר ההגיון?).

הספר הזכיר לי את ״אלגנטיות של קיפוד״, שגם עליו הרעיפו שבחים ללא סיבה. ההבדל היחיד בינהם שעם ״אלגנטיות של קיפוד״ היה לי מספיק שכל לא להמשיך לקרוא עד הסוף.

יש בספר משהו שמושך אותך אליו, אבל ככל שמעמיקה הקריאה בו מה גדולה האכזה, שהקסם ששאב אותך פנימה בהתחלה מתגלה כגימיק בסך הכל.
אז נכון הסיפור מסופר מעיניו של ילד, ילד שאיבד את אביו, ילד תועה המחפש בכל מעודו תשובות לשאלות רבות שנותרו פתוחות, שמחפש דמות אב חלופית, שמקטלג את העולם שהוא רואה ומחלק אותו באובססיביות.
פוטנציאל קיים אך לא ממומש, לא הצליח להגיע לשיא שיגע באמת וירגש אותי.

ספר מעולה! מרגש וקל לקריאה.