ביקורת ספרותית על הקרב על סן סימון מאת אריה חשביה
ספר טוב

---

מגש הכסף וחמגשית הכסף.

זה שאני עושה עבודת חקר על שכונת קטון בירושלים, אתם לבטח יודעים, אבל לעתים המחקר הזה מקבל תפניות, הוא גורם לי התרגשות ועצב, וחשיבה על החיים שלנו, אותם אנחנו אמורים להמשיך כמו במרוץ שליחים בו אנחנו נושאים את המקל, שהעבירו אלנו הדורות הקודמים. זה נשמע כל כך קלישאה, עד לאותו בוקר בו נסעתי לירושלים, עליתי כעולה רגל למקומות המקודשים שלי, הולך ופוסע בשקט חווה את הדומייה שמסביב למנזר סן סימון, שנשארה קפואה בזמן.

במסגרת העבודה, שהחלה ללבוש צורה, לאחר שנתקעתי זמן מה, אני עוסק בכיבוש סן סימון כקו פרשת המים של שכונת קטמון, בו היו החיים שלפני, כשכונה ערבית עמידה, אחר כך היגיע הקרב, והחלו החיים שאחרי, בעיקר של עולים ופליטים יהודים שהיו יושביה החדשים של קטמון.

פרשת המים היא דרמה אמתית, ניסיונו של הפלמ"ח, לכבוש את המנזר, קרב שהפך להיות אחד מסיפורי הגבורה באתוס הבונה את מגש הכסף. היו לי מספר ספרים העוסקים בקרב, יונה ונער של שלו, ותש"ח של קניוק, אותם אני מתאר כדמיון ומולם אני מנסה להציב את המציאות, אותה מייצג הספר הקרב על סן סימון של אריה חשביה. ספר שכתוב בז'אנר עיתונאי, שהייה אחד הספרים שעיצבו את אתוס הקרב. הוא היה מונח כאבן שאין לה הופכין בספרייתי, ממתין לקריאה בו, כי גם אני עייפתי מספורי גבורה, ולא פעם חיפשתי חיים נטולי מלחמה.

כשמתחלים לקרוא בספר נשאבים לעולם אחר, שיש בו תמימות, אותה הפליא לתאר שלו על ידי גיבורו היונאי ביונה ונער. אגב הייתה דמות אמיתית של יונאי, אבל בקרב הזה הוא היה מקלען.

אי אפשר שלא להתרגש מיוסלה טבנקין המגד של גדוד הפורצים, שהיה איש שמח שאהב לשיר ולנגן באקורדיון וכשחזר הביתה, השירה והנגינה שלו חדלו, והוא נשאר אדם עצוב. אי אפשר שלא להתרגש מקניוק, שהיה נער בגיל 17 כשנלחם במקום כטוראי, ואחד מהדברים שהוא זכר, שתי נזירות מתות, שאחת מהם שמלתה הייתה מופשלת ובפעם הראשונה בחייו, דווקא בתופת של סן סימון הוא ראה אישה עירומה. נסיבות מותן, הן כמו רשמון, מייצגות רצף בין היסטוריה לספרות, בו קיים ספק, אם נוכל אי פעם להגדיר את האמת. יורם חזר מהקרבות, פוסט טראומטי, כאב אותו הוא תעל באמצעות משפטים שבורים המחפשים משמעות, שלא פעם עסקו במוות כמצב קיומי.

וישנם החיילים, שזמן מה לפני הקרב הזה, בקרב אחר, שמבטא כישלון וכאב צורב, שייך' ג'ראח, הם איבדו את מפקדם הנערץ פוזה, ובעיצומו של קרב סן סימון, בהסתערויות נואשות שיצאו מהמנזר, הם זעקו בשביל פוזה, צעקות שלא פעם הפחידו את הערבים בעוצמת הטירוף שהייתה בהם, אחדים מהם נפצעו וגססו, ומילותיהם האחרונות היו תגידו להורים, שאני גאה למות עבור ארצנו.

והיו שם מפקדים, דודו, רעננה, אורי בן ארי, רפאול, שהכינו את המקום לפיצוץ, בקשו לפוצץ את המקום על הפצועים, ועליהם, כמי שחשבו להישאר במקום. רגע לפני ששאגו את קריאת הקרב שהושמעה בקסטל, טוראים נסוגים, מפקדים נשארים לחפות. רגע לפני שבוצעה הפקודה, הערבים נשברו ונטשו.

איך אנו מצווים לחיות את החיים, על רקע היסטוריה של קרבות כמו סן סימון, זאת שאלה שלא פעם אנחנו מתעלמים מההכרח לשאול אותה. לאחר שקראתי את הספר הזה. הצבתי לעצמי את שני צמדי המלים, מגש הכסף וחמגשית הכסף כשני דמויים מתנגשים, המבטאים בתמציתיות את הפער הבלתי נסבל בין החלום הגדול לשברו, פער המעורר מחשבות עצובות.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
חמגשית הכסף, נשמע לי מוכר, שאלתי מהיכן? וחיפשתי, אני מצרף לכם בית אחד של השיר:

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו חמגשית הכסף,
שעליו תיכון מדינת השודדים".

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על הקרב על סן סימון