ביקורת ספרותית על הקרב על סן סימון מאת אריה חשביה
ספר טוב

---

בספרו "הקרב על סן־סימון" (הוצאת מלוא, 1978) ביקש אריה חשביה לנסות לתאר את הקרב שניהלו לוחמי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח על מינזר סן־סימון במלחמת העצמאות. "הכל ראו בפלמ"ח כוח מיוחד במינו, עשוי ללא־חת" (עמוד 42), אך ניסיונם הראשון לכבוש את המינזר, ב־27 לאפריל 1948, נכשל. אז אמר יצחק שדה, שפיקד על מבצע "יבוסי" שבמסגרתו נוהל הקרב, למפקדי הכוח: "אין דבר. תצאו שוב. והפעם תהיה קטמון שלנו – בכל מחיר. גורל ירושלים המערבית בידכם" (עמוד 42). וכך היה.

על הקרב פיקד אליהו סלע, המכונה"רעננה". באותה עת טרם השתרש הנוהג, הנכון, שהמג"ד מפקד על מבצעים בהיקפים שכאלו,ומשום "שהפעולה במינזר היתה "מיבצע על־פלוגתי", היה רעננה מפקד. הוא היה הקצין הבכיר ביותר, סגנו של המג"ד. עליו הוטל לתאם את פעולות הכוח הפורץ עם הפיקוד בנווה־שאנן. רעננה מילא את תפקידו המורכב בקור־רוח ובשקט פנימי אשר הישרה ביטחון בלב כל פקודיו־רואיו. זה לא היה הקרב הראשון שעליו ניצח קצין־המבצעים של הגדוד הרביעי" (עמוד 65). בטרם המלחמה הוצב סלע מטעם הפלמ"ח בתפקידי הגנה בירושלים. "בפרוץ המלחמה היה מפקד פלוגה ח' של הפלמ"ח. מכיון שרוב אנשי הגדוד הרביעי לא התמצאו בירושלים, נעשה רעננה לא רק יד־ימינו של המג"ד, אלא גם "המפה הירושלמית המהלכת" שלו" (עמוד 66).

הפלוגה בפיקוד מוטקה בן־פורת "הירושלמי ששירת בפלמ"ח מאז 1944, נעה בראש" (עמוד 48). על הפלוגה השנייה פיקד אורי בן־ארי, אשר "התנדב לפלמ"ח ב־1945, אחרי שהיה בעליית־הנוער בעין־גב וחבר רעבות מעגן־מיכאל. בקצב מהיר עלה בסולם הפיקוד ונעשה מפקד־פלוגה. פקודיו העריצוהו, הן כמנהיג והן כמפקד" (עמוד 70). סגנו של בן־ארי היה "דדו", הוא דוד אלעזר, "דדו". לאחר שעלה מיוגוסלביה אלעזר "התנדב לפלמ"ח ונעשה לוחם מעולה. עד־מהרה היה מפקד־כיתה, מפקד־מחלקה וסגן מפקד־פלוגה" (עמוד 72). מפקד מחלקה בקרה היה "רפול", הוא רפאל איתן. "בפלמ"ח הכירוהו כצלף – איש הקולע אל המטרה וקוטל מרחוק; אך ידעוהו גם כאחד הנועזים במסתערים, הנלחמים באויב גוף־אל־גוף" (עמוד 67).

הפלוגה המובילה בכוח, בפיקוד מוטקה בן־פורת, ספגה אש כבדה. מפקד הפלוגה השנייה, אורי בן־ארי, "לא היסס אף לרגע. "אחרי!" שאג וכבר היה מותח את רגליו בריצה שפופה אל מערך בנייני־המינזר. מעתה היתה פלוגתו – פלוגת־החוד המובילה" (עמוד 63). החל קרב קשה. לוחמי הפלמ"ח היו מותשים משעות הלחימה הארוכות. "היינו נרדמים תוך כדי ירייה – ואז היה מופיע בני (מרשק) ומעורר אותנו... להילחם על קטמון או בנבי־סמואל בלי בני, אי־אפשר היה..." (עמוד 84), כתב יורם קניוק, שלחם בקרב. בעיצומו של הקרב הודיע רעננה לפקודיו "אני נשכב לחטוף שינה קצרה" (עמוד 92). מפקד עייף הוא מפקד טיפש, אמר פעם מפקד אחר בפלמ"ח, חיים בר־לב, ורעננה שהיה מותש משעות של לחימה פעל לפי אותו הכלל. "למעשהו זה של מפקד־הקרב נודעה השפעה עמוקה על פקודיו.רבים מהם, שעצביהם נמתחו עד להיפקע, נינוחו לפתע" (עמוד 92). בזכות נחישות הכוח להחזיק מעמד הוכרע הקרב והמינזר נכבש.

את הספר חתם המחבר, חשביה, בסיפור מתקופת פעולות התגמול בשנות החמישים. "את הנטל העיקרי של פעולות־התגמול נשאו הצנחנים, מאז הועמד אריאל ("אריק") שרון בראשם" (עמוד 155), כתב. בחטיבת הצנחנים שירת אז אברהם קלאר, שהיה אז "מפקד פלוגת נח"ל מוצנח" (עמוד 155). קלאר לחם בקרב סן־סימון כחובש, והתפרסם על שאמר כי "מה שנתן לי הפלמ"ח עולה על כל מה שאוכל לתת לו אי־פעם" (עמוד 52). על קלאר הוטל לפשוט על אחד ממחנות הצבא המצרי בקציימה, בלב חצי־האי סיני. 

אחד מפקודיו היה סגן מיכה קפוסטה בן־ארי, "איש סיירת הצנחנים" (עמוד 156), שקבע כי הפשיטה היתה פשיטה קלאסית. "היו בה כל הבעיות הקשות שניתן להעלות על הדעת לצורך תרגיל: טווח ארוך – עשרות קילומטרים בלילה אחד; ניווט בשטח מידברי, המשובץ מחנות־צבא רבים של האויב – מחנות סמוכים למדי זה לזה ודומים למדי זה לזה, אבל רק אחד מהם נקבע כיעד, ורק אליו צריך היה להוביל את הכוח; שליטה ביחידות־מישנה בחשכת הלילה; ולחימת מעטים נגד רבים. היינו אחד־עשר אנשים בלבד, ובמחנה המצרי נמצאו מאות חיילים..." (עמוד 164). בתיאור הפשיטה ביקש חשביה להראות כיצד המופת של הנחישות שהפנים קלאר בקרב סן־סימון אפשר לו לדבוק במשימה גם כשנתגלו קשיים ולבצעה בשלמות עד תום.

לימים היו כמה ממפקדי הקרב לאישים בכירים במערכת הביטחון. בן־ארי היה לקצין שריון בכיר ותא"ל, בן־פורת למפקד חטיבה בדרגת אל"מ, דוד אלעזר פיקד על צה"ל, כרמטכ"ל, במלחמת יום הכיפורים, והודה שאף כי "במרוצת השנים בהן לבשתי מדים, הייתי שותף להחלטות גורליות לא־מעטות, אך לא זכורה לי אף לא החלטה אחת, שהיתה דראמטית ונוראה מזו של סן־סימון" (עמוד 102). רפאל איתן, היה לימים "למפקד הצנחנים, אלוף פיקוד צפון ורמטכ"ל" (עמוד 172). בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל איתן כי "במצבים שנחשבים קשים וחמורים (לאחר מעשה), נקוט בכלל הפשוט: הקשיים העומדים לפניך ולפני האויב – שווים. השאלה הנוקבת היא: מי יערום יותר קשיים על הצד שכנגד, ומי יצליח לספוג יותר קשיים מאויבו. עם הלך־מחשב כזה יש ללכת לקרב, לחנך אנשים, לתכנן אימונים ולתדרך לוחמים. מבחינה זו, קרב סן־סימון הוא קרב מופת, שמעטים כמוהו" (עמוד 7). 

ספר כתוב היטב על קרב מופת שראוי ללמוד.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על הקרב על סן סימון