ההמשך ל'פרפר' על קורותיו של הנרי שרייר שעבר את מערכת העונשין האכזרית בצרפת ומחוצה לה.
את 'פרפר' קראתי מזמן ואינני זוכר מדי.
את 'בנקו' הרבה אחריו.
מתחיל בשחרורו של שרייר מן הכלא עם פיקולינו ידידו המשותק למחצה התלוי בו.
ונמשך בחייו לאחר מכן עם הרפתקאות כאלה ואחרות כולל נסיון פריצה לבנק ע"י חפירת מנהרה, שוד תכשיטים שמסתיים רע וכמעט במותו של שרייר.
פגישה עם מי שתהפוך לאהבת חייו ואשתו ועם משפחתו אחרי עשורים.
ביקור בישראל ממש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים אצל אם רעייתו.
ביקור במכורתו צרפת אחרי שנים כה רבות וכתיבת 'פרפר'.
הספר-כספר-די טוב.מעביר את הארועים וההתרחשויות ואפשר להזדהות עם חלקים.
אין ספק שהוא עשה דברים טובים כמו עזרה לילד עני וילדי רחוב בכלל.
אבל יש בכתיבתו משהו תמים,באיזה מקום כאילו ילד או נער מספר על הרפתקאות שחווה.
מעין ציפייה שהקורא יחוש רק חיבה, רחמים והזדהות- 'אני פרפר וסבלתי הרבה'- וזה נכון-אך העובדה שהוא נשפט ונאסר על פשעים קשים כולל הריגה -כמו המקרה בו הסתכסך כנער עם נער אחר שהתגאה באמו ו'פרפר' היתום מטיח בו קללות ועלבונות וזה מגיע לדו קרב במחוגות והנער נדקר בלבו- כלל אינה חשובה.
יש מעין ציפייה שהקורא אמור לראות בו הרפתקן חביב ולא מזיק ש'עשה כמה שטויות' כבחור צעיר ונענש קשה.
פשעים שנמשכו אחרי שחרורו מהכלא שהם מבחינתו כאילו כלום,אז רצינו לשדוד בנק ('סמל אנוכיותה הגדול של החברה'). ביג דיל.
הבוז שלו לרשויות ולחוק.הוא הקרבן ורשויות החוק הן הפושעות.
כמעט גאה בפשעים שלו.
אמירות סתמיות כמו "היום,אגב,כל אידיוט מגדל שיער ארוך".
או רוצה לסטור לאדם ש'העליב את מונמרטר שלי'.
פה ושם תובנות בשקל.
לפעמים הרגשתי שבן עשרה כתב את הספר ולא אדם מבוגר.













