תמיד כיף לראות ספר חדש של אופיר טושה גפלה, מונח על השולחן שלך, כשבכלל לא ידעת שיצא לו ספר חדש...
הספר מתחיל בצורה חזקה מאוד, שמבטיחה את אופיר טושה גפלה במיטבו. תמיר, גיבור הספר, מוצא את עצמו, ככה לפתע פתאום, בכביש ארוך ושומם, ללא אף נפש חיה, כששדות תירס מקיפים את הכביש מכל עבר, ועל האספלט מצויירות טבלאות ייאוש.
הוא לא מבין כיצד הגיע לשם. היו לו חיים לחיות, והדבר האחרון שהוא רוצה זה להיות במקום השומם הזה.
במהלך שיטוטיו בכביש, תמיר נתקל במכונת כתיבה. מאחר שאין לו דבר אחר לעשות, הוא מתיישב על הכביש, ומקליד במכונת הכתיבה את סיפור חייו וזיכרונותיו, בתקווה שעצם המעשה אולי יצליח לגרום לו לחזור בחזרה לעולם שהשאיר מאחור.
***
אם ניקח את עניין הכביש, ונלביש עליו דימוי, אז אפשר לומר שהקריאה בספר הייתה משולה לנסיעה בכביש 6 - הדרך ארוכה ומעייפת, הנופים שבדרך יפים.
הספר, כמו כל ספר של גפלה, פיוטי, יפהפה, יצירת אומנות של ממש. אך כאן, לצערי, האורך של הספר די מוגזם, לא מוצדק. כך שאולי הדרך רצופה בנופים יפהפיים, אבל אתה שואל את עצמך: "נו כבר, מתי הכביש הזה ייגמר, ונגיע ליעד - לסוף?"
באיזשהו שלב, האורך והנמרחות והעייפות, גברו על היופי והפיוטיות, והחלטתי, בצעד חריג לנטוש את הספר, כשכבר עברתי את חציו.
הבעיה העיקרית בעיניי של הספר, אם לסכם, מלבד האורך שלו, היא שמדובר בספר זיכרונות. לא יותר מזה. אין בו עלילה סדירה, רק זיכרונות, סיפורי חיים. חלקם מעניינים וחלקם לא, אבל המחסור בעלילה, בנוסף לאורך המוגזם, עשו את שלהם. בניגוד לשאר הספרים של גפלה, לא מצאתי בספר הזה משהו מעבר למה שקוראים. אין איזה מסר נסתר, או משמעות. חבל.
אז זה ספר לא רע, אבל לא רע זו ממש לא מחמאה לגפלה. היו בו חלקים מוצלחים, אבל החלקים הלא מוצלחים גברו עליהם. אם אתם אוהבים את גפלה, שווה לתת צ'אנס כמובן לספר הזה, אם כי אני אומר מראש שיכול להיות שתתאכזבו. אם אתם לא אוהבים את הספרים של גפלה, אולי שווה לתת צ'אנס לספר הזה, כי אולי דווקא אותו תאהבו.
בכל מקרה, מה שלא יהיה, אם עוד שנה, שנתיים או שלוש, אראה ספר חדש של גפלה מונח לי על השולחן, אני עדיין אתרגש כמו שהתרגשתי עכשיו. כי גפלה זה גפלה, ויש לו סיגנון כתיבה מאוד ייחודי, יפה ועשיר בנוף של הסיפרות הישראלית. פשוט צריך עלילה חזקה יותר, זה הכל.


















