ביקורת ספרותית על רשימת המשאלות - פרוזה # מאת לורי נלסון ספילמן
ספר בסדר

---

ברט לא עצמאית בכלל, היא הייתה תלויה באמא שלה במשך כל ימי חייה, עד הרגע שאמה מתה. אני הרגשתי את הכאב של ברט יותר משהרגשתי כל מוות בכל ספר שקראתי אי פעם, הרגשתי את הלב שלה מתרסק לרסיסים בכל פעם שהיא נזכרת באמא שלה, הרגשתי את הדמעות זולגות מעיניה. הרגשתי אותה. אבל כעסתי עליה, כי היא הייתה ילדה קטנה שתקועה בגוף של אישה בת שלושים וארבע. ילדה שלא ידעה איך להתקיים בלי האמא היקרה שלה. אבל אמא שלה תמיד הייתה איתה, בכל שלב שבו ברט עלתה שלב בדרך לאושר שלה, שהשיגה לבסוף.
מישהי רשמה כאן בביקורת שהספר הזה הוא חלק מהרומנים שקוראים ושוכחים, אני אוסיף שגם מחייכים כשרואים את הספר הזה אחרי שגמרתם לקרוא, אבל לא יותר.
הוא לא גרם לי כלום חוץ מאושר רגעי לאחר שהספר הסתיים, ואז רציתי לתת למישהו כאפה כי לא אהבתי את הסוף, הוא פשוט היה כל כך שונה מההתחלה שזה הרגיש לי כאילו הסופרת חשבה על קיטש בזמן הכי לא נכון וכתבה על כך כי רתצה לגמור עם זה.
מה שעוד לא אהבתי בספר זה שאיבדתי תחושת זמן, לפעמים היא מתארת על יום ומספרת על הנמלה שרארתה ברחוב ופתאום חודשיים עוברים להם. לא כי קראתי מהר מידי, אלא כי פשוט לא היה מה לספר.
הסיפור הזה הרגיש לי ארוך וקצר מידי, הוא נמתח אבל חסרים בו כל כך הרבה פרטים.
הוא שווה קריאה, אבל לא שווה יותר מלקחת אותו מהספרייה, לגמור תוך כמה שעות ולהחזיר למחרת.
כי זה סוג הספר.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על רשימת המשאלות - פרוזה #