נא להכיר: אווה חדשה באה לשכונה, לא של איתן ולא של גדעון [או גידון], אווה של ג'סי.
ויש לה עמוד שידרה, היא אפילו אומרת לא, עד שהיא אומרת כן...

נא להכיר את אהובנו החדש: ג'סי.
כן, חתיך. כן, עשיר, כן, זכר אלפא. וממש כן סרוט, עם עבר סרוט כמו כולם.

בתחילה הדמיון בינו לבין פיפטי מלווה בהרמת גבה משעממת, ואז תופס תאוצה ואני צוחקת מההומור הנהדר של הסופרת. ככול שהוא יותר חולה נפש הוא יותר מעניין.
הוא נובח פקודות והיא מתעלמת ואז נמסה, זה מגעיל ומרתק ביחד. כמו סדיזם שאני נשאבת אליו.
מצפה להעיף את הספר מהיד ואוחזת בו חזק, צוחקת בקול רם, הדפים עפים.
וכמויות הקללות שבספר... שאלוהים ישמור!

אז בעצם מה חדש?
אה..כן, כי אני מתה על זה.
כי כשאני סולחת לסופרת [ולעצמי] אני מתמכרת.
כי נהניתי מאוד.
והעיקר כי אני ניזונה מאהבה של אחרים!

סופסוף ספר שראוי לביקורת, אחרי עשרות ספרים שנזרקו באמצע, מחסום קריאה כולל מורל ירוד מהמצב, הוא הגיע בשביל לכבות את המחשבות, רגיעה טוטלית.
ברחתי ליום, ההתחלה אטית, כובשת, מסקרנת ובמהרה נשאבתי קסומה.

הוא מציל חבורת אנשים לאחר שהעולם מתפורר, אכפת לו מכולם אבל ממנה בפרט.
בתור חייל לשעבר הוא יודע מה לעשות בכדי לשרוד, הוא הגיוני, מנהיג וכל כך הוגן.
היא מקסימה, פחדנית וגיבורה, האהבה שם מאופקת בהתחלה וגיליתי שאני מחפשת אותה בדפים,
וכשהיא הגיעה זה היה אדיר, הוא לא עשיר ודפוק כמו רוב הגיבורים האחרונים, הוא לגמרי אמיתי!


יש לנו חלומות, מה לקחת איתנו לאי בודד, כולנו מפנטזים על החופש והבטלה, עד היא מגיעה בכמויות גדולות מידי. ובסיפור הספציפי הזה, הבטלה מסוכנת, נופים שבורים, עייפות ופחד.
ואז יש בעיית הישרדות בכל מובן, אין מי שיפנק אותך, יאכיל אותך, אתה לבד!
הספר הזה כובש, אמין. מצאתי את עצמי מצטרפת למסע ובורחת.
ובורחת פעם שלישית...רביעית...

ואולי בעלי שיחיה צודק ואני באמת חיה בסרט...

אזהרת ספוילרים, כמובן!
התעוררתי לחיים בעמוד 200, היה נדמה שכל הספר חיכיתי לקרטר שיגאל אותי מאז הספר השני.
באיזה שהוא מקום תפסתי את הגועל, ממרומי גילי אני מחכה לרומנטיקה הדביקה הזו, זו שבוערת בי,
על שהקפדתי בצעירותי לחסום בהתנשאות. מתנפצת עכשיו כמו גיל ההתבגרות המאוחר ולא מרפה.
זה כולל הזעת יתר חיוכים מטופשים והרבה התנצלויות על הז'אנר האהוב עלי בעולם- הרומנטי.

אז חשבתי שבביקורת הזו, לזקור סנטר, ארים גבה ואודה בחיוך: בחיי, הסדרה הזו יפה.
מלבד המלחמה המיותרת של נתנאל, המתח והעניין שלא מעניין אותי בכלל,
סגרתי מעגל עם קושי הפרידה המתוקשרת בין אלי לקרטר, נראה שרובינו בעדו.

אבל הסופרת הולכת אחרת ממה שחשבתי,היא פועלת הפוך ממה שאני מצפה,זה היה מאכזב ומלהיב,
נותרתי עם תחושה ריקה כמעט.
קיוויתי שזו טרילוגיה מהירה, מסתבר שזו סידרה, לאן היא תיקח אותי? מה עוד יש להכיל?
ירדתי מעניין קרטר וסילבן, הוא מוצא לחלוטין.
ומכוון שאני חלוקה בדעותיי לגבי הספר הספציפי, החלטתי לא לתת לו ציון,ההתלהבות ששמעתי
שהספר יצא גרם לי לצפייה מוגזמת. התלהבתי והתאכזבתי.
נשארתי ריקה.

חתיכת נוסטלגיה על יהודי תימן, נראה לי שהספר הזה דיבר על הסבא רבה שלי, על עלייתו הכואבת והמייגעת לארץ.
הספר הזה צמרר אותי בשבת,מרוב שגמעתי ממנו במהירות גדולה הייתי חיבת להתקשר לאבי, רק לוודא שהכול בסדר.
אבל השבת טרם יצאה, וקרוב לודאי שהוא עומד עכשיו בפני אלוהים בבית הכנסת ומסלסל לכבודו,הוא החזן, וכולם במקהלה מסולסלת עונים לו באמן ארוך במיוחד.
כשהייתי ילדה אהבתי לשבת עם חברותי בעזרת נשים, לשמוע אותו תוקע בשופר בצאת הצום, או מסלסל בקולו הגבוה, זקוף, עטוף בטלית,כל כולו שקוע בגאולת ישראל. עד שחשבתי שכבר-לי- אין אויר.
לבי היה מתנפח מגאווה שהחברות שלי נתנו לי דחיפה מחויכת.
הוא מיעט לספר לנו על עלייתו לארץ,על הפחד, האובדן בדרך,השודדים ולבסוף ההגעה. ההתאקלמות הקשה השפה, והרמת הגבה שלודאי חווה. והמורי, איך יכולתי לשכוח את המורי? זה שמצליף בשוט הנקרא "המחנך" ושואג על אחיי המסכנים : "אתה לא יודיע להגות את המילה!" יש פלא שהם יודעים לקרוא ספר הפוך ללא שגיאת כתיב אחת?
את הסיפורים האלה שמעתי מדודי,אחיו שהיה אדם חייכן יותר והמתיק את הסיפור בהרבה.
הספר הזה החזיר אותי לילדותי,לתחושות של בית בקהילה קטנה, השפה, הסלסולים אח,,, הסופר בהחלט יודע להזכיר לי את הריחות שבניתים נשכחו,גדלנו,יצאנו ולמדנו עולמות אחרים, כמעט כמעט שכחנו את המסורת, והוא החזיר אותי לשם במלא העוצמה.
חצי ספר מדבר על העלייה המפרכת, יש פלא כשהגיעו נפלו ארצה בנשיקות ודמעות? אני בטח הייתי מוסיפה חיבוקים ונשיקות ודרמתיות מוגזמת למען ידעו שמעתה תקעתי יתד ארץ.
אני ממש לא שם היום, גם לא במסורת, ואני רק דור אחד אחרי! וילדי? טוב, מאוד רחוק...
כל כך מחכה למוצאי השבת,לשבת ליד אבי, הוא יחייך את חיוכו הבישן, התמים.
שאדרוש ממנו לספר לי שוב על תחושתו כילד.

אזהרת פיצול אישיות! ביקורת זו עלולה להכיל: גועל, התאוששות ולבסוף השלמה.

כריכת הערפדים היא אאוט , ובכול זאת, היא זו שמשכה אותי.
שוב אהבה אסורה, היא אנושית, הוא ערפד, [דראקלין בשם חדש, אותה הגברת...] פיה, מלאך וכו'....
כשהם נפגשים ניצוצות עפים הורים כועסים, חברים משדכים,אנחנו מכירים את זה! יש לפחות 20 ספרים כאלה.

ובכול זאת הוא מקסים,משפטי מחץ חדשים, שומר על קצב מותח עד הסוף, כמעט אנושי.
נאטלי- נורמלית לגמרי, בחירות בוגרות אין שום אנוכיות.
אש- כזה חמוד, פחדן וגיבור, דמות כנה.

אני טיפוס של בוקר, נדלקת מוקדם ומתכבה לקראת הצהריים,בניגוד לחבריי בעבודה שהם מתאוששים רק בצהריים,
וכך קרה שפרצתי למשרד בבוקר, סוערת ומחויכת, והם בהו בי...
לך תסביר להם שבגלל/בזכות הספר הזה החיוך המטופש לא יורד מהפרצוף שלי....

תעזבו רגע את הכריכה המהממת, קראתי את הראשון, כך שהשני מתבקש. ולראשונה ספר שלם שמספר מנקודת המבט של הגיבור.
העתק מדויק של הספר הראשון, וכאן אפילו השאיר אותי כועסת... איך לא ראיתי כמה אבי כלבה?
בראשון הבנתי לחלוטין למה טרביס התאהב באבי, חשבתי שהוא חולה ללא תקנה. בספר הזה אני לא בטוחה מי חולה יותר.

כן, אני יודעת... קיטש, נמרח, ובכל זאת אהוב.

איילת יקרה, רציתי להתנצל בבושה גדולה על שהעזתי לצאת בהצהרות לגבי סופרים ישראלים, שהם לא מספיק טובים בעני, וכתיבת הסקס זולה ומיותרת,אבל את יקירתי שברת את הכלים, הכנסת הרבה הפתעות שקשה לעכל אותם. המחלה של טליה לא מוכרת לי באופן אישי ואת עשית אותה טבעית,כאילו שמדובר על חברה קרובה, אף פעם לא הגעתי לאובססיה שמדובר בגבר, אני לא יודעת אם לברך על זה שלא איבדתי שליטה או לקנא בטליה, היא פשוט הלכה עד הסוף וחטפה קשה, אין מריחות, 500 דפים עפו מהר מידי,הייתי אמורה להתאהב בגיבור הספר, הנבלה השלה אפילו אותי!
נו אז מה אם היית ברור, גם היית מקורי ומדליק ומחמיא!והסקס? זה רק הבונוס!

מקסים, פירוט של רגשות, חששות,פחד מהלא נוגע. סיפור בגרות של נער שנקלע לצרה שנופחה לממדים שקשה לעמוד בהם. בעקבות המעשה הוא הופך לסלב, מלכת הכיתה רודפת אחריו, ואז הכול מסתבך בשקרים ואגו.
אבל זה לא ספר רומנטי, הוא מדבר על יחסי משפחה וחברים. אהבתי את הספר כי הוא מדבר על החלטות בוגרות, לעשות את הדבר הנכון, אולי בגלל זה אני אוהבת ספרי נוער, אני מתה על תהליך הבגרות!
במהותו, הוא אמור להיות ספר עצוב, אבל לא תקפה אותי ההרגשה המתאימה, לא הצלחתי להפסיק לחייך...
הנה קטע נערי שהספקתי לשכוח ואהבתי:
"בזמן שדשדשתי מהכניסה לכיתה, החלטתי שאלה המילים הכי פואטיות שאני מכיר: תחתונית, סטרפלס, לייקרה, גזרה נמוכה, גוזיה, חוטיני,חולצת בטן, מחשוף.
זה היה גדול.
אלה שהבנות כל הזמן התעצבנו. איזו פרגית על סף העירום הולכת לה במסדרון כמו בתצוגת אופנה, התחת שלה רוקד מצד לצד, התחתונים שלה מציצים מהמכנסיים הקצרים, השיער גולש לה על העורף עם תכשיטים בפופיק וציצים שנשפכים לה מלמעלה,כולה חיוכים, ואז מה קורה? כל בחור שהיא עוברת לידו אומר משהו גס. או שורק או גונח או הולך אחריה. ואז היא מתעצבנת.
כמה מפתיע.
עוד לפני הצלצול הראשון, רוב הבנים היו חצי מעולפים מרוב תשוקה, ורוב הבנות כבר מתו להכניס למישהו פליק.
בקרים כאלה כמעט גורמים לבנאדם לאהוב את בית הספר.
תודו, מצחיק!

מספיק שאדע שיעל אכמון תרגמה את הספר, היא מספיק מוכשרת להביא את התרגום שלה למצב שאחשוב שסופרת ישראלית כתבה, ללא מילה מיותרת. בזכותה יש לספר עצמה אחרת.
הראשון לפי סדר השנים הוא אש, מפלצת יפה שהכירה ילד מסוכן בשם לק,
השני והיפה ביותר הוא מחוננת, שבו קטסה הורגת את המלך לק.
ביטרבלו סוגרת טרילוגיה, [או טרילוגיה בנפרד...] בזה שהיא מדברת עבר, על אביה המלך לק.
הדמויות אמתיות, כנות, בקלות מתאהבים בהם. יצירה של גיבורות, יופי של ספרים.