מספר ספרים נכתבו על ציירים וציור במאה ה-19 בארץ ישראל, זה ללא ספק הטוב והמקיף שבהם.
ארץ ישראל במאה ה-19 משכה אליה עולי רגל, סופרים וציירים רבים. האקזוטיקה האוריינטליסטית של הארץ והמקומות הקדושים בה היוו מגנט לתיירים מחו"ל.
עם המהפכה התעשייתית במאה ה-19 השתפרו נתיבי התעבורה הימית ואנשים בעלי ממון יכלו להגיע לארץ בצורה מהירה ויעילה יותר.
בתחילת המאה ה-19 היה טפטוף דליל של ציירים לארץ שהתגבר והתעצם במהלך המחצית השניה של המאה ה-19.
הציירים הגיעו לארץ כדי לצייר מהטבע כאן ולאחר מכן למכור את הציורים בארץ מוצאם.
הגיעו ציירים בעיקר מאנגליה, איטליה, ארה"ב וגרמניה. גם מעט ציירים צרפתיים הגיעו, אך הם נמשכו באופן טבעי יותר למדינות צפון אפריקה.
סגנונות הציור בתקופה זו בארץ היו מגוונים. אמנים בתחילת המאה ה-19 הושפעו חזק מהזרם הרומנטי. הציירים הרומנטיים נטו לצייר לא בצורה מדוייקת ונטו לייפות את מה שראו, להאדיר ולהגדיל הרים ואתרים ארכאולוגיים כדי שיראו מרשימים יותר, כך התקבל יופי שלא היה קיים למעשה במציאות. על-כן חוקרים היסטוריים לא יכולים להסתמך בוודאות על ציורים אלו כמקור היסטורי לאיך שהדברים באמת נראו. הצייר המפורסם דיוויד רוברטס הוא דוגמא טובה לצייר רומנטי. לעומת זאת החל מאמצע המאה ה-19 החלו מגיעים ציירים שהיה חשוב להם לצייר במדוייק את שראו.
ארץ ישראל בתחילת ואמצע המאה ה-19 מתוארת בספרות הנוסעים כמלוכלכת, לוהטת מחום, קשוחה, אלימה ומלאה בשלל מחלות. לא מקום קל לטיול.
ההסטוריון יהושע בן-אריה ריכז בעבודה מצויינת זו ידע רב על הציירים והציורים במאה ה-19. לצערי הספרות בנושא זה מצומצמת מאוד ויש מקום למחקר רב בתחום.
בסוף הספר ביבליוגרפיה חשובה להמשך העמקת הידע.
לכל מי שאמנות, ציור והיסטוריה של ארץ ישראל במאה ה-19 מעניינת אותו זה ספר חובה.













![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)



