#
בניגוד לדימוי שלה, באמריקה יש רוב לאנשים ממעמד הנאבקים לשרוד - כלכלית וגם תרבותית. המרחק בין להיות מעמד בינוני-נמוך או פועל ולהתפרנס, לבין לעבור לגור במכונית הוא קטן ממה שנראה לנו, המושפעים מסרטים המתארים את "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". רוב האזרחים חיים בנורמות שאנחנו, הרגילים למדיניות רווחה איננו מכירים: אין ביטוח בריאות לכל, אין פנסייה, אין הגנה לעובד מפני פיטורים הנעשים בהחלטת המפטר, אין פיצויי פיטורין ואין חופשה שנתית לפי חוק (את העובדה האחרונה הזו למדתי לא מזמן והיא די זיעזעה אותי...) שירותי הרווחה שם מחלקים תלושי מזון למעוטי היכולת, ו"שלום הילד" מתבטא לפעמים בהוצאת ילדים מביתם והעברתם ל"מערכת" שתלעס אותם, תעכל אותם בקרביה ולבסוף תירק אותם – דור מי יודע כמה לעוני ולתת-תרבות שהוא מביא איתו.
המותחן הזה – שהוא באמת מותח – עוסק בסוגייה הטעונה של ילדים הנלקחים מהוריהם – בלתי מתפקדים או מתעללים או שאינם מתנהגים לפי הנורמות של שירותי הרווחה - ומועברים לאומנה, שם עבור סכומי כסף לא גדולים האומנים מטפלים בילדים – משהו כמו צער בעלי חיים לילדים, בלי הצער. ההורים האומנים שייכים בדרך כלל לשיכבה של שורדים החיים מיד לפה ומה שמעניין אותם בסידור הוא להשיג כסף כדי לשרוד, לאו דווקא לטפל בילדים באופן מיטבי. וכעניין צדדי – תינוקות (במיוחד לבנים, אבל גם בצבעים נוספים) מבוקשים. וכמו בכל נושא שהביקוש עולה בו על ההיצע – הם סחורה לכל דבר. יש שמוכרים אותם, ויש קונים.
הסיפור פה מספר את סיפורה של המערכת באמינות רבה. מצד אחד – הוא מותח בהחלט, כמו שאמר צב השעה, המתברר כמקור לא-אכזב להמלצה על ספרי מתח (תודה!). מצד שני – תראו איך הצער והעלבון האנושי הופכים בידור עבורנו, הקוראים עליו. מצד אחד – צריך לעודד סופרי מתח שכותבים היטב ומצליחים לטוות סיפור קוהרנטי. מצד שני – נראה שפרקס גירד פה תחתית של תחתית כדי לספר סיפור.
אמינותו של הסיפור הולכת ופוחתת ככל שהוא מתקדם, והסוף מקעקע אותה לגמרי. השורה התחתונה – מותח וגם גורם לך להתבייש...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
